בממשק שבין ההיסטוריה לספרות ולקולנוע מז'אנר המדע הבדיוני קורה דבר מוזר: מה שהיה בעבר ספר ואחר כך היה לסרט נשכח - הופך למציאות. חלום ופנטזיה של סופר מתממשים והופכים לחיי היומיום. אם במועד הפרסום חלק מהיצירות המדוברות מוכתרות כמגוחכות, לועגים ובזים ליוצריהן ודוחסים אותם במכבש לתוך שולי ההוויה התרבותית - הרי שבחלוף השנים מחשבה מטורפת שנכתבה פעם הופכת לאמת שרירה וברירה.

הנה תרגיל מחשבתי: אם לפני שישה עשורים הייתם כותבים, מפרסמים או סתם מהגגים בשיחת סלון חופשית שביום מן הימים תהא אפשרות לכל אדם להחזיק בידו מכשיר שממנו אפשר יהיה להתקשר ובלחיצת אצבע קלילה ייחשפו מתוכו מיד הררי מידע לכל המבקש, היו מכתירים אתכם כפסיכיים גמורים ופורצים בתום הנאום שלכם בצחוק מתגלגל. בתרחיש הרע והריאלי יותר הייתם נשלחים לאשפוז. הזמנים כעת אחרים. הטכנולוגיה טסה במהירות האור. הקצב והשינויים בלתי נתפסים.

אנחנו סופגים מוצר, יישום, מכשיר ועולמות חדשים ללא הרף לתוך רקמת חיינו. אין רגע דל. הנהר לא זורם, הוא גועש וסוער, והאדם שנכנס לתוכו מנסה להתמצא ולא לטבוע כשתהפוכות מתרחשות לנגד עיניו בזמן אמת. בשל כך אני נוטה להביט על יצירות שעוסקות בעתידנו, מופרכות ככל שיהיו, בסקרנות ובפתיחות ולפעמים גם ברצינות מוגזמת. כולי תקווה שהן תסייענה לי להבין את ההווה טוב יותר וכן את הצפוי בסביבה הכאוטית שנוצרה.

מצויד בגישה הזו צפיתי השבוע בתוכנית "השנים" שמשודרת ב–YES. העלילה עוקבת אחרי בני משפחה בריטית ממעמד הביניים מההווה עד לעתיד הקרוב. מנקודת המבט שלהם זה נראה מדכא מאוד. פייק ניוז, פגעי מזג אוויר קיצוניים, קידמה דיגיטלית דורסנית, רמיסת זכויות ורצונות היחיד, פוליטיקאים בורים ושאפתניים ובנקאים אופורטוניסטיים הופכים את חייהם להפכפכים, לעתים בלתי נסבלים, ואת העולם למקום קשוח ולא נעים.

הסדרה מסקרנת ועשויה בתבונה. אומנם יש חורים מעצבנים בסיפור ושחקנים שלוקים בדרמטיות מוגזמת, ועדיין היא מעניינת ובעיקר מבעיתה, כי אחרי צפייה בה ברור לחלוטין שחלק מהמתואר כבר מתממש. ולגבי מה שיקרה? השם ישמור עלינו מיום המחר.

באחת מהסצינות מוצג עימות פוליטי בין מועמדת נחושה, שתהפוך ביום מן הימים לראש ממשלת בריטניה, למתמודדים נוספים על מקום בפרלמנט. במהלך הדיון היא משיבה בלהט תשובה שמעידה על חוסר ידע מוחלט בתחום הכלכלה והמיסוי. זה לא מונע ממנה להלהיב את הקהל ולבסוף - בעזרת רטוריקה פראית, מנחי טלוויזיה חסרי ידע וקשקושים שממוקדים ברשתות החברתיות - להגיע לעמדת מפתח שבדיעבד התבררה כהרסנית לבני עמה.

ועכשיו נסתכל רגע על הכלכלה שלנו. אחרי ארבע שנים מתברר שהיה לנו שר אוצר שלא ממש הבין את התחום ושפעל לא פעם בעיקר כדי לצבור לייקים. התוצאה: ברוך שאף אחד לא ייקח עליו אחריות ושישפיע עלינו לאורך שנים. הוא לא היחיד. יש כמותו עוד עשרות נציגים רשמיים, שרים ומקבלי החלטות שאין להם שמץ של מושג לגבי מה נכון ומה שגוי בתחום שבו פעלו, ועדיין הם התנהלו באופן נחרץ, בזבזו הון וגרמו לנזק.

מעולם לא היו כל כך הרבה פוליטיקאים שקרנים, מושחתים וחדלי אישים שמתעסקים בפוסטים טיפשיים וברדיפה אחרי ה"בייס" במקום לפתור את הצרות שלנו. במקום לעשות, מצייצים ושוכחים מהבעיה - עד שהיא צצה שוב ושוב ואז כבר מאוחר מדי.

רובנו לא מבינים מה קרה ואיך. גם אני לא. כמות המידע הבלתי נגמרת מציפה ומערבבת הכל: מחאה אחת נמהלת לתוך השנייה, מעצימה דעה של פרשן קולני, מבטלת את זו של מדען שערך בדיקה מעמיקה, מצמידה גזענות לשנאה לאומית ומסכמת הכל בפוסטים, ציוצים וסטוריז באינסטגרם של מפורסמים. מה חשוב יותר: הפגנת האמהות שקוראת בקול נואש לפיקוח על פעוטונים או נוכחותה של דוגמנית מצודדת באירוע? לך תדע.

בחזרה לסדרה. בשלב מסוים חייהם של בני המשפחה מרודדים, מצומצמים ונשלטים, עד שהם הופכים לכאלו שלא ממש שווה לעבור. הררי שנאה, אקראיות בירוקרטית, בלבול וחוסר אכפתיות הרסו הכל. "פעם", אומרת אחת הדמויות המרכזיות, "החדשות שעממו אותנו, היום מתחבאים מאימה כשהן משודרות".

אחד מקווי המחשבה המרכזיים בימי הביניים, עידן חשוך בהיסטוריה האנושית, היה שהעבר מוזהב ולעומתו העתיד צפוי להיות רע. זה השתנה עם הרנסנס, ועכשיו אנחנו הולכים אחורה ואני חושש לבתי. לא רוצה להשאיר לה עולם כל כך מחריד. לעזאזל, למה הייתי צריך לראות את הסדרה הזו.