אם נשים בצד את אירוע הירי בסלומון טקה, שנסיבותיו עדיין נחקרות, ואת האלימות הקשה שהופגנה במחאת בני העדה האתיופית, שממנה כל בן תרבות חייב להסתייג - הרי שעם התחושות הקשות של הקהילה האתיופית, שהיו המצע למחאה, אני מזדהה הזדהות מלאה. אני מכיר את המצוקות של הדור הצעיר שלה, ובראשן את בעיית שיטור היתר, שמטרידה ומפחידה יותר מכל הבעיות האחרות. לא חייבים לאמץ את כל הטענות של המוחים כדי לדעת שהפחד והחשש מכל מפגש עם שוטר, יחד עם הידיעה שבכל רגע נתון אתה יכול להפוך לחשוד גם אם לא עשית דבר, הם עניין שאי אפשר להשלים איתו.

1. שתי טענות על הקו שבין מחאה לפוליטיקה עלו בשבוע האחרון. בימין היו שהצביעו על מעורבות של ארגוני שמאל קיצוני בהפגנות של יוצאי אתיופיה. בשמאל היו שטענו נגד הציבור הימני והדתי: "למה אתם הופכים הכל לפוליטי? איך זה שאתם לא מזדהים עם המחאה האנושית הזו?".

ובכן, מי שהפך את המחאה הזו וכמעט כל מחאה שפורצת כאן להזדמנות פוליטית לנגח את כל מי שלא בא לו טוב בעין, הם לא אנשי הימין וגם לא בני העדה האתיופית. אני מציע להסתכל על האופן שבו טיפלה התקשורת בשורה ארוכה של מחאות כדי להבין שמה שמפריע לאנשים כמוני באירוע הזה טמון בניסיון התקשורתי להציג כל בעיה שצצה כאן כעדות לקריסתו של המפעל הציוני. הכל פה רע, הכל נורא, הכל מט לנפול.

כך, המחאה האתיופית מעידה שכולנו גזענים; מחאת הלהט"ב מלמדת שאנחנו חברה הומופובית; חוק הלאום מלמד שאנחנו שונאי ערבים; ומחאת הנשים מלמדת שישראל היא מקום מסוכן לנשים.

חשיפת מעורבותם של ארגוני הקרן החדשה במחאה הייתה חשובה, אבל לא כדי להוכיח שהם אחראים לה. הם לא. זה ברור. זו הייתה מחאה אותנטית, כואבת ואמיתית. השכנים שלי מבית שמש שחסמו את כביש 38 לא עשו את זה בגלל הקרן החדשה ולא היו צריכים את המימון שלה כדי להרגיש כמופלים לרעה. חשיפת מעורבות הקרן הייתה חשובה, ולו כדי להבין את מהות המאמץ המשותף לאנשיה ולרבים בעולם העיתונות. זהו מאמץ חוזר ונשנה בכל מחאה וסביב כל בעיה שעולה לסדר היום - להציג את ישראל כמדינה בשקיעה.

מחאת יוצאי אתיופיה. צילום: אדם שולדמן, פלאש 90מחאת יוצאי אתיופיה. צילום: אדם שולדמן, פלאש 90

כמעט כל הקמפיינים שהתקשורת מפמפמת בשנים האחרונות מבוססים על הנרטיב השקרי הזה כאילו הכל פה רע. כמו אותם מרגלים ששלח משה לתור את הארץ, ששבו ודיווחו על מה שראו, אבל לא השכילו להגיש אותו בלי להוסיף את המילה "אפס". זהו. אין סיכוי, אין עתיד, אין בשביל מה להילחם.

קודם זה קרה עם חוק הלאום. 70 שנה חיו הדרוזים במדינה שמוגדרת "יהודית", עם המנון שמדבר על "נפש יהודי הומייה", מדינה שהסמל שלה הוא מנורת שבעת הקנים של בית המקדש והפסים בדגלה לקוחים מהטלית של היהודים, ועם חוק השבות שמפלה יהודים לטובה. ברגע אחד התקשורת כולה, כשהיא יודעת שאין בחוק שום סעיף שמשנה לרעה את מצבם, התייצבה והכריזה שנפל דבר. ששום דבר לא יהיה עוד כמו שהיה. שהחוק החדש דורס את הדרוזים ויורה בראשה של ברית הדמים.

לפני כמה חודשים הגיעה תורה של מחאת הנשים. פתאום גילינו שאנחנו חברה שלנשים מסוכן לחיות בה. שכולן פה בסכנת רצח. לא בעיה נקודתית, לא עוד סוגיה שצריך לטפל בה, אלא אסון קולוסאלי. שעת חירום. זה התחיל מעובדות מצוצות מהאצבע שעיתונאים רציניים ומגישות רציניות נשענו עליהן, גם כשידעו שאין להן קשר עם המציאות. שוב ושוב קשקשו לנו על 24 נשים שנרצחו בשנה האחרונה, כשברשימה הייתה אישה שהיא בכלל הרוצחת ולא הנרצחת; נשים שקיפחו את חייהן באירועים שאינם פליליים; נשים שנרצחו אבל לא על רקע מגדרי; ונשים שנרצחו על רקע של תרבות רצחנית, שבה מותר להרוג אישה כי חיללה את כבוד המשפחה. אבל על החברה שבה קיימת התרבות הזו אסור לדבר סרה יותר מדי.

אז למי בכלל אכפת שישראל היא אחת המדינות הבטוחות בעולם לנשים? יש קמפיין, והעיתונות מתייצבת בראשו בלי לבדוק כלום ובלי לשאול כלום. אנחנו הרי בעד בלגן. בעד ערעור הסדר החברתי. בעד חמיצות שמצביעה שהכל כאן דפוק. נכון, גם אישה אחת שנרצחת זה דבר איום ונורא, אבל זה בדיוק הסיפור. מטרתם של הקמפיינים העיתונאיים הללו היא לייצר הרגשה שלא מדובר בכמה מקרים אלא במצב של תוהו ובוהו.

כך בדיוק קרה גם באשר למחאת הקהילה הלהט"בית וחוק הפונדקאות. הצוותים המקצועיים שבדקו את הסוגיה עבור משרד הבריאות, בהם מומחים מתחומי הטיפול, הרפואה, החברה והמשפט - הביעו את התנגדותם לחוק פונדקאות ברוח ההצעה של הקהילה הגאה. אבל לתקשורת היה נוח להצטרף למחאה, להתעלם מכל זה ולהציג את ישראל כחברה חשוכה וכארץ אוכלת הומואיה. אין ויכוחים נקודתיים. אין דיונים ספציפיים. הכל בגדול.

כך בדיוק נולד קמפיין הדרת הנשים. יום אחד ספגה ילדה בבית שמש יריקה מכוערת מאיש חרדי מכוער, ובתוך רגע כל צרכן תקשורת קיבל את הרושם שמדובר במכת מדינה. כולם מדירים נשים, כולם משפילים נשים, כולם משליכים אותן מאחור.




2. נשיא המדינה ראובן ריבלין פיתח פרקטיקה שלמה מהז'אנר של הוצאת דיבה עמוסת הכללות על החברה הישראלית. זה קרה פעם אחת כשהכריז ש"החברה הישראלית חולה". זה קרה פעם נוספת אחרי הרצח בדומא - לאו דווקא עם "בני עמי בחרו בטרור" - כשהלין כי "אנחנו נותנים לעצמנו הקלות", ש"אנחנו מסכימים לעבור לסדר היום", ובעיקר ש"אוי ואבוי לנו אם אנחנו כריבונים בארצנו יכולים לאפשר לאנשים מתוכנו... להתיר איזשהו היתר לבוא ולשרוף משפחה בשנתה". ריבלין ידע מצוין שאף אחד לא נתן לעצמו הקלות, שאף אחד לא התיר לרצוח, ושאיש אחד עומד לדין על הפעולה הזו שזכתה לגינוי מקיר פוליטי אחד למשנהו. אבל לנשיא, על תקן מוכיח בשער, נוח היה לצייר את כולנו כשותפים לרצח.

פעם נוספת נחשפנו לפרקטיקה של ריבלין אחרי שריפת המסגד בעקרבה, כשקבע: "אלה לא תופעות שוליים". כאילו כל יום מוצת פה מסגד. כאילו מי שעשה את זה בא מהמיינסטרים ולא משולי השוליים. הפעם הבאה הייתה אחרי רצח שירה בנקי במצעד הגאווה, כשריבלין שב להכליל והזהיר: "אסור לנו להשלים עם פשעים כאלה ועלינו להוקיע את המבצעים אותם והתומכים בהם". אתם ראיתם מישהו שמשלים עם הרצח? יכול להיות שהנשיא לא שמע בחדשות שאת הרצח ביצע איש אחד, ללא עוזרים וללא מסייעים, בשעה שכל העולם מביע זעזוע?

3.מצטער, אבל אני כופר בנרטיב שמלווה את הפסקול של כולנו כאן בשבועיים האחרונים, שלפיו אנחנו חיים בחברה גזענית. נכון, יש אצלנו תופעות של גזענות, כמו בכל מקום בעולם, אבל מכאן ועד מדינה גזענית הדרך ארוכה. כמו שהעובדה שיש בישראל מאה מעשי רצח בשנה איננה מעידה על היותנו חברה רצחנית, וכמו שהעובדה שיש בישראל 15 אלף גניבות רכב בשנה איננה מעידה על היותנו חברה של גנבי רכב - כך אירועים גזעניים אינם מעידים על היותנו חברה גזענית.

עם כל הבעיות, ויש לא מעט כאלה, אנחנו המדינה היחידה בעולם שהשקיעה משאבים עצומים כדי להביא אליה שחורי עור מאפריקה ולקלוט אותם. המדינה הזו עשתה זאת משום שהיא אינה רואה בעולי אתיופיה שחורים - היא רואה בהם אחים יהודים.

תוסיפו לזה את ההשקעה הגדולה בקליטת העולים ואת המספר האדיר של ישראלים ותיקים טובים שמתנדבים ומסייעים לקהילת יוצאי אתיופיה באהבה ובערבות של בן משפחה לבן משפחה כבר עשרות שנים, כדי להבין - אם נחזור שוב לסיפור המרגלים - ש"טובה הארץ מאוד מאוד".

ומעבר לזה, עם כל הקושי אי אפשר שלא לראות את המגמה החיובית. דיברנו על שיטור היתר המכביד והמטריד? אחרי עבודה קשה של המשטרה, בעקבות השקעה גדולה של משרד המשפטים והמנכ"לית אמי פלמור, שמתייחסת לנושא כמעט כאל פרויקט אישי, הנתונים מלמדים שבשלוש השנים האחרונות נרשמה ירידה של 22% במספר התיקים שנפתחו נגד קטינים יוצאי אתיופיה וירידה של 50% בהיקף המעצרים. כאמור, זה לא מספיק. אבל כנגד הניסיון לפזר מעל הכל עשן שחור, צריך להתייחס גם אל העובדות הללו.

נדמה לי שהיחיד, לפחות זה שאני שמתי לב אליו, שהיה לו חשוב להדגיש את הנתונים, היה בן דרור ימיני ב"ידיעות אחרונות". "ב־2007 עמד שיעור התלמידים יוצאי אתיופיה בעלי תעודת בגרות שמאפשרת כניסה לאוניברסיטאות על 20%", ציין. "הנתונים המעודכנים ל־2015 - 31%. ב־2017 עמד שיעור הזכאים לבגרות מקרב צעירי הקהילה על 55%, ובשנה אחת היה זינוק של 7% ל־62% ב־2018. שינוי מרשים התחולל גם בהשכלה הגבוהה: בין 2011 ל־2016 היה גידול של 7.6% בשנה בשיעור מקבלי תואר ראשון. שינוי רציני היה גם בתחום ההכנסה: בין 1997 ל־2016 עלה שכרם של גברים ממוצא אתיופי ב־44% ל־8,800 שקל". נגיד שוב, יש עוד דרך ארוכה, אבל אי אפשר להתעלם מהכיוון החיובי, גם אם אנחנו עכשיו בתוך קמפיין.




4. בואו נדבר רגע על סוג אחר של גזענות. נדמה שהאופן שבו אנחנו מאפשרים לכמה ממנהיגי המחאה להשמיע אמירות אלימות ומטורפות ומכילים אותם בהבנה - שהרי אם נענה להם יגידו שאנחנו גזענים - גם הוא סוג של גזענות. גזענות של ציפיות נמוכות. כשאבי ילאו - שהוצג כאחד ממנהיגי המחאה - אומר בשידור שהוא תומך בפגיעה ברכושם של אנשים חפים מפשע, הוא הופך את עצמו לפרא אדם, וכך צריך להתייחס אליו. וכשהוא מנסה לצייר את המדינה כגזענית וכותב שהיא מנסה לגרש מסתננים מאפריקה ואינה מנסה לגרש "שוהים בלתי חוקיים ממדינות לבנות", צריך להגיד לו שהוא משקר. שב־2017 הוצאו מכאן 4,714 אוקראינים, גיאורגים, מולדובים ורוסים.

וכשאבי ילאו אומר לגל גבאי: "האריתריאים והסודנים הם אחים שלי, לפני שאני אח שלך", צריך לנתח במדויק מה הוא אומר כאן. ומה שהוא אומר - דווקא הוא - זה שמבחינתו הצבע הוא המבחן הכי חשוב. מדינת ישראל כשקלטה אותו ראתה בו אח יהודי, ולא הסתכלה בצבע עורו. הוא, מצדו, מביט בראי ולפני שהוא רואה שם יהודי, הוא רואה שם איש שחור. מכאן ברור למה הוא רואה באריתריאי הגוי אח קרוב יותר מאשר גל גבאי היהודייה.




5. מהר מאוד קפצו אחרי המחאה הזאת כל שונאי הימין והדתיים והתחילו להפיץ את ארסם. נעה לנדאו, כתבת "הארץ", נזכרה ש"היו ימים שבהם נערות בחצאיות ונערים בכיפות היו באים לחבק את המפגינים האלה, להשתתף בכאבם ולהבטיח להם שנשתפר. היום הם אטומי עיניים, אוזניים - ולב".

רמי הוד, מנכ"ל המרכז הרעיוני של קרן ברל כצנלסון, ההוא שאחראי לפרסום דוח תקופתי הסופר אירועי שנאה, חיבר טקסט מלא משטמה על "הימין הדתי". זה "שמטיף לכל ישראל אחים אבל דואג בעיקר לעצמו", זה "שמשליך לפח את ציוויי הסולידריות הרבים בתורת ישראל ומפנה את כל האנרגיות שלו למפעל ההתנחלויות בחלקים מאוד מסוימים בארץ ישראל"; זה שההתנחלות בלבבות אצלו זה "לא בשכונת קריית משה ברחובות, גם לא בנווה יוסף בחיפה".

אמנון אברמוביץ' חילץ איזו תובנה לא ברורה ממצבם של יוצאי אתיופיה והציע להם להקים מפלגה, ועל הדרך הוא הדגים מי "הפרחים המוגנים", שבניגוד לאתיופים יודעים לנצל את כוחם, אבל להרע. מי? כמובן החרדים עם התקציבים שלהם, והמתנחלים עם תוכניות המתאר שלהם. רויטל עמירן, שחיטוט ברשת העלה עובדה מדאיגה שלפיה היא נמנית עם מנסחי ספר האזרחות של הילדים שלנו, תהתה ב"מעריב": "מתי שמעתם לאחרונה שארגוני ימין תמכו בקבוצה מוחלשת? אם זה לא התנחלויות, הפרטה או רדיפת השמאל זה לא מעניין. הימין הפך שבע ומנותק". בהמשך, במהלך ויכוח ברשת, שאלה: "כמה חולצות של בני עקיבא ראית בהפגנות של העדה האתיופית?".

אלה רק כמה דוגמאות מייצגות של אנשים שהשנאה חזקה אצלם יותר מהכל. שהרי בניגוד לילקוט הכזבים הזה, אין בישראל שום מגזר שהשקיע בקליטה ובחיבוק ליהודי אתיופיה יותר מאותו מגזר ימני, דתי לאומי, מתנחלי, או איך שבא לכם לקרוא לו, זה עם החצאיות והכיפות.

לכו אל יישובי יהודה ושומרון, אלה שאתם אוהבים להשמיץ. תראו איך נטמעו בהם משפחות יוצאי אתיופיה. תראו את פעילויות הקליטה שנעשות שם כבר עשרות שנים. תראו את האולפנות והישיבות שהפכו בית להמונים מבני העדה. לכו לראות כמה משפחות אומנה לילדים מהקהילה האתיופית יש בחברה הדתית לאומית בכלל וביישובי יו"ש בפרט. לכו לראות כמה משפחות "מעורבות" של צברים עם עולי אתיופיה, יחד של שבטי ישראל, יש ביישובים האלה. אני מוכן להמר שבאחוזים אין עוד חברה בישראל שהתחתנה כך עם קהילת יהודי אתיופיה.

בני עקיבא, לדוגמה, היא תנועת הנוער שיש בה הכי הרבה חברים מיוצאי אתיופיה. כחניכים, כמדריכים, וכמובילי תוכניות חינוכיות. יותר מ־20 שנה מפעילה התנועה בסניפים ובשכונות שבהן מתגוררים בני העדה את תוכנית "השחר", לפיתוח מנהיגות והעצמה של צעירי העדה. קפצו לראות את הפעילות של כפרי הסטודנטים של התנועה בשכונות עולים ואת הסניפים במרכזי הקליטה - וירחב לבבכם.

בשבוע שעבר, כשכמה עיתונאים שלא מחוברים שאלו "איפה הדתיים?", ערכו בסניפים רבים של בני עקיבא פעולות מיוחדות עם חניכים בני העדה במטרה לדון במחאה ובמה שהיא מבטאת. אין נער בציונות הדתית שאינו מוצא את עצמו מעורב בפעילות כזו או אחרת שקשורה לקהילה האתיופית, אם בישיבה התיכונית או באולפנה ואם בסניף של תנועת הנוער. המוני צעירים בני הציונות הדתית עוזבים את משפחתם בסופי שבוע כדי לבלות עם משפחות עולים בסניפים בפריפריה. מצחיק לשמוע את הלעג לתרומה של הדתיים הלאומיים לקהילה האתיופית, כשאתה מכיר את המסגרות של הציונות הדתית שהקימו מכינות ובתי מדרש לבני הקהילה. כמה מטופשים נראים המבקרים בעיני מי שמכיר את הפעילות של הרב יואל בן נון ושל יהודה עציון, ובזמנו גם של חנן פורת זצ"ל להעלאת שארית הפליטה.

תשאלו את עצמכם בכמה יישובים בישראל חוגגים צברים ישראלים את הסיגד, כמו שחוגגים בשנים האחרונות במצפה יריחו. תבדקו בכמה קיבוצים נקלטו קבוצות של עולי אתיופיה, או של כל קבוצה מוחלשת אחרת שתבחרו, כמו בקדומים או בעפרה.

בסוף השבוע שעבר, וזו רק דוגמה עדכנית אחת, ערך הנוער של היישוב טלמון קייטנה משותפת בת שלושה ימים עם ילדים יוצאי העדה האתיופית מיפו. המסורת הזו החלה לפני שלוש שנים בעקבות מפגש של ליל סדר משותף לבני העדה, אירוע ששואב אליו עשרות מתנדבים בני הציונות הדתית. אחרי שנתיים בטלמון, השנה התרחבה הפעילות גם ליפו. "חשבנו שכדי שנרגיש את המשמעות העמוקה של הצורך בחיבור", כתבה הדר ספוקויני, בוגרת אולפנת בני עקיבא בכפר פינס, "אנחנו צריכים ללכת אליהם, למקום שבו הם גדלים וחיים... אנחנו לומדים מהם, שוברים סטריאוטיפים, כבר לא שמים לב לפער - שבעינינו אפילו לא קיים".

אז יש מי שעושה ויש מי שיושב ביציע ומותח ביקורת. יש מי שקולט את יהודי אתיופיה ויש מי שעולמו הצר מתחיל ונגמר בהפגנות. לא היית בהפגנה? לא ראו אותך בטלוויזיה עם שלט? כנראה אינך עושה כלום. איזו תפיסת עולם.

kalman.liebskind@maariv.co.il