לעתים רחוקות אתה פוגש דיפלומט שמושך באף את שולחיו, ומכתיב להם את קווי המדיניות במקום שכך הם יעשו עבורו. אחד כזה הוא שגריר עיראק בוושינגטון, פריד יאסין. בסרטון שהופץ באחרונה באופן ויראלי, מתועד השגריר מדבר בשבח היחסים עם ישראל.

"אגיד בכנות", פתח, "יש סיבות אובייקטיביות המצדיקות יחסים בין עיראק וישראל. יש קהילה עיראקית חשובה בישראל, והיא עדיין גאה בעיראקיות שלה. החתונות שלהם הן שמחות עיראקיות, והם שומעים שירים עיראקיים. ויש סיבה נוספת. טכנולוגיות הנדרשות באזורי מדבר, כמו למשל חקלאות בשטחי בצורת, הישראלים מצוינים בהן". את הדברים אמר השגריר לד"ר סובחי גנדור, לבנוני, ראש מכון מחקר ערבי השוכן בווירג'יניה.

מילותיו נבחרו בקפידה. יהודי עיראק מצד אחד, המייצגים את המרכיב הרגשי ביחסים העתידיים; והטכנולוגיה מצד שני, בתפקיד התמריץ התועלתי. עיראק של היום, יודע כל אזרח, מתמודדת עם מחסור חריף במים, במיוחד לחקלאות. וליהודים, שסולקו משם בבושת פנים אחרי 2,600 שנה, מתגעגעים רבים ממיליוני האזרחים.

יאסין אינו דיפלומט טיפוסי. הוא גדל והתחנך בשווייץ. את השכלתו האקדמית רכש בבוסטון. ב־2003, אחרי נפילת סדאם, חזר לבגדד והצטרף לשירות הדיפלומטי. טרם הגיעו לארה"ב שירת כשגרירה של עיראק בפריז. הוא בן טיפוחיו של ראש ממשלת עיראק עאדל עבד אלמהדי, ובעבר כיהן כיועצו המיוחד. לעובדה זו משקל רב. קל להבחין בסרטון, שאורכו דקה ורבע, כי הוא בורר את מילותיו. סביר כי תכנן אותן מבעוד מועד.

כמה פוליטיקאים ומפלגה אחת (נאמנה לאיראן) דרשו להחזיר את השגריר הביתה. משרד החוץ העיראקי פרסם הודעת התכחשות לדבריו, אבל לא נקט נגדו כל צעד ענישה. בהודעה נאמר כי דבר לא השתנה במדיניותה של בגדד, והיא תמשיך לתמוך בפלסטינים נגד הכיבוש ולהחרים את ישראל.

בהודעתו יצא משרד החוץ העיראקי ידי חובתו כדי לשלם מס שפתיים לרחוב הערבי. אבל המציאות סבוכה יותר. עיראק שרויה בבעיות קשות, שמאפיינות מדינות היוצאות מחושך לאור. האבטלה, המחסור במים והמעורבות האיראנית מחבלים במאמצי השיקום שלה, ומטרידים את אזרחיה לפני כל בעיה אחרת. במשרד החוץ העיראקי יש שכבה עבה, נסתרת, של דיפלומטים, הרואים בעין יפה מגע עם ישראלים ויהודים. הם סבורים כי ישראל עשויה לשמש ידידה פוטנציאלית בעידן הבנייה מחדש. הסוגיה הפלסטינית, למרות הודעת משרד החוץ, אינה תופסת מקום מרכזי בשיח הציבורי העיראקי.

האירוע נשתכח כמו שפרץ, בתוך ימים בודדים. השגריר יאסין לא אמר מילה. בוודאי לא התנצל, לא תיקן את דבריו ולא טען כי הם הוצאו מהקשרם. קרבתו לראש ממשלתו העניקה לו הגנה וביטחון. סביר כי אפשרה לו מראש לומר את שאמר.


שתי רגליים במי החידקל

פעמים רבות בשנתיים האחרונות כתבתי כאן על היחסים בין ישראלים לעיראקים. שתי המדינות בעלות פוטנציאל למגע הדוק, שנבלם לעת עתה, במידה רבה בשל הבחישה האיראנית בבגדד, ועוינותה לישראל. איראן איננה מושכת בחוטים מרחוק. אנשיה יושבים ושתי רגליהם עמוק במי החידקל. מסורתית, השיעה של עיראק היא ישות עצמאית. מעודה לא הייתה נאמנה אוטומטית לאחיה הפרסים, אבל המרכיב העדתי בסיפור הזה אינו העיקר. טהרן כבשה נתחים מעיראק למרות הקרבה העדתית, ולא בזכותה. בעידן שאחרי סדאם, לאיראנים יש תומכים רבים באליטה הפוליטית והעסקית, לצד ארבע מיליציות נאמנות. שתיים מהן הוקמו בהשראת חיזבאללה, מתוך שאיפה עתידית לכונן בעיראק מדינה בתוך מדינה, בדומה למודל הלבנוני. ממשלת עיראק מצויה בימים אלה ממש במאמץ כביר, מסובך ומסוכן, לפרק אותן ולשלבן בתוך הצבא.

את כל זה מכיר היטב השגריר העיראקי בוושינגטון. באותו סרטון שבו הוא מסביר בהיתממות מדוע הקרקע ליחסים בין שתי המדינות כשרה, הוא מסדר לעצמו תעודת ביטוח, להצטדק בה מפני המתקוממים. "אבל הסיבות האובייקטיביות אינן מספיקות", סיכם את דבריו. "יש סיבות מוסריות וסיבות ענייניות, והן אינן מתירות לנו לעמוד בקשר עם ישראל".

ישראל הרשמית, שלעתים מתנפלת על סיפורים כאלה בחוסר אלגנטיות של קבצן רעב, נהגה הפעם בתחכום אלגנטי. במשך יומיים שתקו בירושלים ולא אמרו דבר. ואז נפלה ההזדמנות מאליה. אונסק"ו, ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם, הכריז על עתיקות בבל כעל אתר מורשת עולמי. משרד החוץ הישראלי החליט לפרסם הודעת ברכה לעיראקים. ההודעה כוונה לעם העיראקי, ולא לממשלתו, וכללה שימוש במילה "אחים". היא פורסמה בעמודי הפייסבוק והטוויטר של משרד החוץ בערבית.

על הברכה התמציתית הזו אפשר לכתוב עמוד שלם, אבל אסתפק בפסקה אחת. בהודעתה מחבקת ישראל את העם בעיראק, ומתעלמת מהממשלה. מתעלמת, אבל אינה תוקפת אותה. לכאורה, אפשר היה לענות לדובר משרד החוץ העיראקי על קריאתו להמשך החרם, אבל ירושלים החליטה להבליג. מאחורי ההבלגה מסתתר קו דיפלומטי שמעוניין לבנות גשרים. בירושלים יודעים כי בגדד של היום פועלת כשאקדח איראני מכוון לרקתה, ולו הייתה חופשייה, יש סיכוי שהייתה מחממת את היחסים. זו מדיניות שרואה לטווח ארוך. אם ישראל תתמיד בה ולא תיפול קורבן ללהיטותה, אולי תצליח להבקיע בבוא השעה ולנצל, כדברי השגריר פריד, את הקרקע הפורייה לכינון יחסים.


מי בעד חיסול הטרור?

סעודיה הודיעה השבוע כי המלך סלמאן - הוא ולא אחר - מזמין אלף פלסטינים על חשבונו לקיים השנה את מצוות העלייה לרגל למכה, שתחול בעוד חודש. בהודעה הסעודית נמסר כי למוזמנים תדאג הממלכה לטיסה ולשהות. הסעודים הקפידו להדגיש כי אלף המאושרים ייבחרו מבין קרובי השהידים. כלומר, אחים, הורים ואחיות של רוצחי ישראלים, או כאלה שתכננו לרוצחם.

אין זו הפעם הראשונה שבה מחבקת הממלכה הסעודית את המשפחות הללו, ודרכן גם את רעיון הפלסטיני החמוש, הפועל באלימות ורוצח. אבל העת הזו אינה ככל העתים. בשנים האחרונות חלה התקרבות חשאית בין סעודיה לישראל. בחודש פברואר החלה ישראל ליישם את החוק לקיזוז כספי אסירים מכספי הרשות הפלסטינית. החוק הזה חולל משבר כספי חמור ברשות, שממנו חרדה אף ישראל עצמה. השלומיאליות שליוותה את יישומו היא סיפור בפני עצמו, אבל בעצם החלת החוק אומרת ישראל כי תמיכה בדיעבד בפיגועים איננה לגיטימית בעיניה. והנה באה ידידתה סעודיה, ועושה בדיוק מה שהרשות עשתה - תומכת בדיעבד במשפחות הרוצחים.

אף קול לא נשמע מירושלים, ואין זו הפעם הראשונה. זה שנים שהמדיניות הישראלית נגד "תמיכה בטרור" היא עניין סלקטיבי. בעבר תקפה ישראל במשך שנים את דמשק על כך שהיא משמשת בסיס ובית ללשכה המדינית של חמאס. אבל ב־2011, עם פרוץ המלחמה בסוריה, הסתכסכו ראשי חמאס עם בשאר אסד, ולתקופה קצרה פלירטטו עם קהיר. ישראל לא העזה לומר דבר נגד מצרים ולהאשימה במתן חיבוק למחבלים. גם כיום לא תשמעו דבר מירושלים נגד נסיכות קטאר, על כך שהיא מעניקה חסות לחאלד משעל וחבורתו. אבל כאשר מישהו בירושלים ייזכר כי חלק מראשי חמאס מצאו מקלט באיסטנבול, הוא מיד יידע להאשים את ארדואן, הסולטן הדיקטטור הזה, שמעז לתת חסות לטרור.

גם במקרה הנוכחי, לא שמענו מילה מישראל נגד הסעודים, על כך שבחרו קבוצה מסוימת מאוד מבין עולי הרגל הפלסטינים. איש לא יוכיח אותם כי בכך הם קורצים מרחוק לסכינאים, לדורסים ולמתאבדים למיניהם. דין אחד יש לידידים מקרב תומכי הטרור, ודין שונה לאויבים מביניהם.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל  tguvot@maariv.co.il