הפוליטיקה של הגירעון

לפני כמה שבועות נחת בחשבון הבנק של עמיתים, מנהלת קרנות הפנסיה הוותיקות, צ'ק בסך 1.7 מיליארד שקל. מבירור קצר שנעשה התברר שהכסף נשלח על ידי החשב הכללי באוצר במסגרת התחייבותו לכיסוי הגירעונות.

נזכיר שכל שנה מחויב האוצר להעביר לקרנות כ־4 מיליארד שקל כסיוע לחיסול הגירעונות. זה נשמע הרבה, אבל אם נביא בחשבון שהמחויבות האקטוארית של ישראל למקבלי הפנסיות לדורותיהם (לא כולל מקבלי פנסיית הגישור מצה"ל) עומדת על 708 מיליארד שקל, מדובר בכסף קטן.

מדוע החשב הכללי הקדים את התשלום, אף שהיה רשאי להעביר את הכסף רק בסוף השנה? הרי הדבר האחרון שאפשר להגיד על החשב רוני חזקיהו הוא שאינו מבין בפיננסים. אז התשובה כל כך פשוטה: הרצון לחיסכון בתשלומי ריבית. קרנות הפנסיה מקבלות עבור הכסף תשואה פנטסטית של כ־5% לשנה. עלות גיוס ההון של האוצר בשווקים הבינלאומיים הינה עשירית מכך. הקדמת התשלום חסכה לאוצר ולנו תשלום ריבית מיותר של עשרות מיליוני שקלים.

מצד שני, היא אכן ניפחה (זמנית) את נתוני הגירעון. אז הנה דוגמה אחת בלבד כיצד תשלומים חד־פעמיים מוכיחים שגובה הגירעון גמיש כמו פלסטלינה. השאלה החשובה באמת היא עיתוי המדידה והאם התרחש אירוע חריג באותו הזמן.

חזקיהו מתוסכל מהתחזיות האפוקליפטיות הנלוות בשבועות האחרונים לנתוני הגירעון. לעתים נוצר הרושם שישראל נמצאת על סף פשיטת רגל והיא שכיב מרע בשוקי ההון הבינלאומיים. אז כדאי לעשות קצת סדר במספרים.

הגירעון בתקציב 2019, שגובש כבר בסוף 2017, עמד על 2.96%. התקציב הוכן בהתאם למיטב התחזיות בצד ההכנסות (בעיקר ממסים), ובצד הוצאות הממשלה שהיו באותו מועד. אלא שמשהו השתבש בדרך ונכון למחצית 2019 זינק הגירעון ל־3.9%. מדובר בסטייה של 1%, שהם 13 מיליארד שקלים מ"הגירעון הרשמי", שעמד על 40 מיליארד שקל. ומי אשם בהגדלת האוברדרפט של המדינה? עיקר התיק נופל על רשות המסים, שפספסה בענק את תחזיות הגבייה וראשיה לקו באופטימיות יתר.

סיפורי הצלחה מהעבר כמו "רווחים כלואים", דיווידנדים וסיפורי אקזיט היו חד־פעמיים. ההכנסות ירדו גם בשל ההאטה המסוימת בקצב הצמיחה בגלל המצב בשוק הנדל"ן. אופטימיות היתר של רשות המסים "אחראית" ל־8 מיליארד שקל מהתוספת לגירעון.

אבל בואו לא ננקה מאחריות גם את הממשלה, שאחראית לחריגה של כ־5 מיליארד שקל נוספים בגלל פזרנות יתר והתעלמות אגף התקציבים ממה שמכונה "כלל הנומרטור" (שהוא השוטר הרע של תקציב המדינה).

זה התבטא בתיקון ההסכמים עם השוטרים וגמלאי הביטחון, תוספות לניצולי השואה (גם לבני עדות המזרח), הבחירות הלא מתוכננות שעלו כמיליארד שקל נוספים, וגם דברים חיוניים כמו השקעות בתשתית. בניגוד לטענות, "תוכניות הנטו" והצהרונים לא הגדילו את הגירעון וכנגדם קוצצו תקציבי המשרדים.

החריגה מהגירעון היא צרה המחייבת טיפול, אך עדיין לא מדובר בקטסטרופה כמשתמע מדברי פוליטיקאים כמו אביגדור ליברמן, בני גנץ או אהוד ברק. אגב, מנהיג כחול לבן שהופיע השבוע אצל יונית לוי לא הציג הצעה מעשית לפתרון הבעיה כי אין לו כזאת. גם גנץ מתנגד להעלאת מסים, והוא הסתפק בגמגום על הצורך בדחיית הוצאות ומציאת פתרונות חלופיים.

אבל כאמור הגירעון אינו חזות הכל. מצב המשק הישראלי בראייה בינלאומית ולא עסקנות פוליטית מקומית - אינו רע. חברת הדירוג S&P לא חושבת על הורדת דירוג השיא, העומד על AA מינוס. מודי'ס העניק דירוג A פלוס עם תחזיות חיובית ופיץ' נותרה עם A פלוס. השקל הוא אחד המטבעות החזקים בעולם. האבטלה בשפל חסר תקדים של 3.9% ועוד חסר כוח אדם. יחסי החובות להיקף התוצר והצמיחה במשק מבטיחים יכולת פירעון מעולה של החובות.

בביקורו השבוע בארה"ב, משה כחלון הסמיק מרוב מחמאות שקיבל. ענקית ההשקעות בלקרוק מעוניינת בתחום התשתיות. הבורסה האמריקאית מעוניינת לקדם רשימת משנית לחברות הייטק ישראליות.

חוץ מהפוליטיקה החיצונית המתדלקת בחדווה את סיפורי הגירעון, קיימת הפוליטיקה הפנימית של הנהלת האוצר. מערכת היחסים באוצר בראשות המנכ"ל שי באב"ד עכורה כמו השמיים ביום סגריר. יש טענות שמישהו באוצר בישל נתונים כדי להציג בסוף 2018 עמידה ביעד הגירעון.

השבוע פורסם כי מבקר המדינה שוקל לערוך ביקורת על מצב הגירעון, שתבדוק אם נעשו מניפולציות בנתונים. כבר נשלחה טיוטת שאלות למבוקרים שהלחיצה בכירים באוצר. לפי דעתי לא יהיה דוח ומדובר בבדיקה מקדמית בלבד, כך אמר לי בשבוע שעבר המבקר הפורש יוסי שפירא.

אז מה באמת קרה? אכן בסוף 2018 היו העברות במספר סעיפים תקציביים כמו בקשות להקדמת תשלומי מס מחברות עסקיות (כדי לנפח את צד ההכנסות). ייתכן שגם היו העברות חד־פעמיות מסעיף תקציבי אחד לאחד. אלה דברים שהיו מקובלים גם בשנים קודמות. להערכתי, מבקר המדינה החדש מתניהו אנגלמן ילך בעקבות המלצות שפירא קודמו, ולא יערוך ביקורת מיותרת.




בנקאות בתזזית

לפני שבע שנים נערכה התמודדות על התפקיד המאתגר של ניהול בנק לאומי. זה קרה זמן קצר לאחר פרישתה של גליה מאור המיתולוגית. שני מועמדים עמדו על הפרק: רקפת רוסק־עמינח, המשנה למנכ"ל (שזכתה בתפקיד), ורוני חזקיהו שפרש מתפקיד המפקח על הבנקים.

חזקיהו שוכנע אז על ידי יו"ר הבנק דוד ברודט שהכל פתוח ושכל מועמד יתקבל בנפש חפצה, ונפל בפח. התפקיד נתפר מראש לרוסק־עמינח. ברודט היה מעוניין במראית עין של התמודדות למען הנראות הציבורית. רוסק־עמינח נבחרה כי היא הגיעה מתוך הבנק, והיה ברור שאם לא תיבחר היא תפרוש. עד לאחרונה זה היה המצב בכל המערכת הבנקאית. בשדרת הניהול הבנקאית, הכוללת מאות חברי הנהלה, נמצא תמיד המנכ"ל המתאים.

במשך שנים זה היה חלק מהדנ"א של בנק הפועלים, ולהערכתי כך גם יהיה במינוי הבא. המנהל שיחליף את אריק פינטו יגיע משורות הנהלת הבנק. המועמד המוביל לתפקיד הוא ארז יוסף, המשנה למנכ"ל, וכל בחירה אחרת תתקבל בהפתעה גדולה.

נכון שוועדת האיתור בראשות היו"ר עודד ערן פונה בתיאום עם המפקחת על הבנקים למועמדים חיצוניים, כדי ליצור מראית עין של תהליך רציני. אבל מדובר ברשימה של 10־15 מועמדים, הכוללת כל מיני לשעברים ונודדת בין המוסדות הפיננסיים השונים בתקווה לאתר ג'וב. אגב, מרביתם כבר מסודרים בעסקים חלופיים, אבל משאת נפשם לשוב למרכז העניינים. הם חולמים על ג'וב ניהולי בענפי הבנקאות, הביטוח או באחד מבתי ההשקעות.

המצב בדיסקונט ובבנק לאומי שונה מבחינה זו בהשוואה לבנק הפועלים. המנכ"לית הנוכחית של דיסקונט הגיעה מהפועלים, אבל מחליפה יגיע מתוך דיסקונט. מדובר באורי לוין, מנכ"ל חברת הבת בניו יורק. לוין אומנם לא נמנה עם משפחת הדיסקונטאים יוצאי סלוניקי אלא צמח בבנק הפועלים שמעבר לכביש. הוא גויס על ידי לילך טופילסקי־אשר, המנכ"לית הפורשת, והפך לסחורה החמה ביותר בעיר. הוא צעיר יחסית, מחובר לענייני החדשנות ומנוסה גם בתחומי האשראי וההשקעות.

אורי לוין. צילום: מרק ישראל סלםאורי לוין. צילום: מרק ישראל סלם

מולו יתמודדו מועמדים מתוך הבנק ומחוצה לו. אחת הבולטות היא מיכל עבאדי־ בויאנג'ו, לשעבר יו"ר פסגות והחשבת הכללית, ששימשה קודם כסמנכ"לית הבנק הבינלאומי. אם ועדת האיתור תקרא לה, היא תתייצב ותענה על כל השאלות.

חזרה לבנק לאומי. אז מי יהיה המנכ"ל שייכנס לנעליה הגדולות של רוסק־עמינח? אני מהמר שבניגוד לבנקים האחרים, המועמד יגיע הפעם מבחוץ. אבנר מנדלסון, מנכ"ל לאומי ניו יורק, יכול היה להיות מועמד מצוין, אבל הרילוקיישן שלו הצליח מעל למשוער. הוא ואשתו מחוברים להוויית התפוח הגדול ואין להם שום תוכניות להתנתק משם בטווח הנראה לעין. סאמר חאג' יחיא, היו"ר החדש שיעמוד בראש ועדת האיתור, יעדיף מועמד חיצוני שאינו מחובר לפוליטיקה הפנימית בבנק. מועמד כזה יהיה מחויב לו ולסגנון העבודה החדש שלו.

בניגוד למה שחסרי הבינה הפיננסית סבורים, שלא משנה מי ייבחר כי הבנק ממילא ימשיך להרוויח, בחירת מנכ"ל איכותי חשובה מאין כמותה. מנכ"ל העתיד חייב להתחבר לבנקאות העתיד, לדיגיטל ולאתגרים אחרים. את זה כבר הוכיחו טופילסקי־אשר ורוסק־עמינח, שעשו את כל ההבדל.

חיבוק דב

רגע אחרי כרטוס הטיסה משדה דב לאילת, עודכנתי ברגע האחרון שהטיסה הועברה לנתב"ג (טרמינל 1) כתוצאה מסגירת השדה. יצאתי מהבית למסע ב־14:30 והגעתי לאילת לעת ערב, ב־18:45.

ארבע ורבע שעות הן זמן טיסה ממוצע לאחת מבירות מערב אירופה, כמו לונדון או פריז. בזמן זה ניתן לעשות ארבע טיסות הלוך ושוב בין נתב"ג לרמון. הזמן הארוך מוסבר גם בכשלים נקודתיים של שעתיים דיליי בנתב"ג. הוסבר לי שכמעט בכל טיסה היוצאת מנתב"ג יש עיכוב של לפחות שעה.

התנחמתי בכך שאני לא לבד, וגם החשב הכללי באוצר רוני חזקיהו ועמיתי מ"ידיעות אחרונות" גד ליאור איתי באותה הסירה. בטיסה חזור הסיפור היה קצת שונה. המטוס משדה רמון המריא במועד וגם נחת בזמן בטרמינל 1. זה המקום להחמיא לרשות שדות התעופה על סידורי ההסעה. ראשית, כבר בהגיעי למקום הוקצו מקומות חנייה מיוחדים לטסים לאילת במחיר של 40 שקל ליומיים - עלות שעת חנייה באחד מאזורי הבילוי המבוקשים בתל אביב. בירידה מהמטוס המתינו מוניות מיוחדות לאלה הזקוקים לטיפול רפואי (תל השומר או איכילוב) ואוטובוס מיוחד שהסיע נוסעים היישר לתחנת הרכבת ארלוזורוב בתל אביב.

עם כל הכבוד לסיפורי הצבע שלי, סגירת שדה דב אינה בעיה אישית שלי או של אחרים שיכולים להסתדר. למשל המלונאים המושקעים במיליארדי שקלים באילת, הבינו פעם נוספת שאי אפשר לסמוך על הבטחות הממשלה ומיהרו למצוא פתרונות חלופיים. רשת מלונות דן הודיעה בשבוע שעבר על הפעלת קו הסעה ייחודית מתל אביב לאילת ובדרך חזרה. רשת מלונות פתאל וישראייר יאפשרו למזמיני חופשה במלונות הרשת טיסות מחיפה לאילת הלוך ושוב ב־99 שקלים. פתרונות נוספים בדרך.

שדה התעופה רמון. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90שדה התעופה רמון. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

הבעיה גם אינה של התיירים שנוחתים לרגע ורואים כל פגע. גם מערכת הביטחון אינה מודאגת מסגירת השדה. בכל רגע נתון הם יכולים להקפיץ פקחים ולהכשיר את השדה לנחיתת גנרל או אישיות ביטחונית עלומה, או לצורך פעולה צבאית מסתורית. אלה שנקלעו למצוקה אמיתית הם תושבי אילת, שלרגע לא האמינו שחודשיים לפני הבחירות הפוליטיקאים יעזו לנתק להם את מכשיר החמצן.

האשמה בעצם לא במערכת הפוליטית, שבאופן גורף תמכה בהמשך הפעלת השדה. הכתובת היא ראש הממשלה, שנכנע ללחץ חסר תקדים שהופעל עליו על ידי שלטון הפקידות. זה אותו נתניהו שאמר שכשהוא רוצה משהו, הוא משיג אותו. האינטרס של הפקידים מכל שדרות המערכת השלטונית היה אחד בלבד: כסף! הם ה"דיפ סטייט" האמיתי. האינטרס המשותף היה חסר גבולות וכלל את משרד ראש הממשלה, משרד האוצר, מינהל מקרקעי ישראל, משרד המשפטים והיועץ המשפטי לממשלה.

עושה רושם שאביחי מנדלבליט, הידוע כמי שמסוגל לספק חוות דעת משפטית על יכולתו של מטאטא להפוך למקלע, ומדוע במצבים מסוימים מותר לנסוע גם בצד שמאל של הכביש, עשה הכל כדי להוכיח שגורל הכלכלה הישראלית תלוי בשאלה האם שדה דב ייסגר. בניגוד לחוות דעת מהעבר שלפיהן המדינה אינה חייבת לפצות את בעלי הקרקעות, הפעם, בגיבוי מכונת התעמולה הפקידותית, דובר על הצורך בתשלום פיצוי של 12 מיליארד שקל, וזה עבד.

שבוע אחרי סגירת השדה נותרו תושבי העיר עם הבטחות סיוע על הקרח בהיקף 400 מיליון שקל. ספק אם כספי התמיכה יעברו, מה גם שאבי שמחון, יו"ר המועצה לכלכלה, הודיע כי 240 מיליון שקל מתוכם כבר הוקצו לטובת רשות שדות התעופה.

אפשר גם להניח שהחלופות לבניית שדה תעופה ימי מול חופי תל אביב, הרחבת כביש 90 לאילת או בניית מסילת רכבת לעיר לא יקודמו במילימטר. את כל זה כבר הבטיחו לפני יותר מחמש שנים וכלום לא קרה, אז מדוע שזה יקרה הפעם?

חוץ משירת "עוד לא אבדה תקוותנו" יש עדיין מה לעשות כדי להציל את תושבי העיר הדרומית ולעודד את ענף התיירות. בניגוד לדברי מנהל רשות המסים השבוע, ברור שגם אם באוצר יש תוכניות לביטול הפטור ממע"מ באילת בהיקף 600 מיליון שקל, הם יידחפו עמוק לאחת המגירות. צעדים נוספים הנשקלים הם האצת פיתוחם של מיזמים בינלאומיים כמו דיסנילנד דרומית או החייאת התוכנית לפתיחת קזינו. ההיתכנות של צעדים אלה תגדל אם יתברר שבממשלה הבאה החרדים, כחזון ליברמן, לא יהיו חלק מהקואליציה.

אם כל זה יקרה, סביר ששדה התעופה הבינלאומי רמון שהוקם בהשקעה של 2 מיליארד שקל לא יהפוך לעוד פיל לבן. גורמים בענף התיירות אמרו לי השבוע שבשיחות שהם מקיימים בחדרי חדרים, הם עדיין לא נואשו מהאפשרות לפתיחת שדה דב במהדורה חלקית. הם בונים על כך שהזמן לאישור תוכניות הנדל"ן במתחם יארך לפחות ארבע שנים נוספות. במונחי מדינת ישראל זה נצח, ועד אז אלוהים גדול.


השקעה בסיכון גבוה

גדעון תדמור, יו"ר חברת הנפט הבינלאומית נאוויטס, הוא דוקטור להשקעות בסיכון גבוה, ואין מדובר בתחומי ההייטק. שני תחומי השקעה נמצאים מבחינתו על הכוונת: קידוחי נפט, הקרובים באופיים להגרלת פיס, ותעשיית הקולנוע.

הסיכוי למציאת נפט אפסי בערך כמו הזכייה בטוטו, אבל במקרה של זכייה - התשואה אסטרונומית. תעשיית הקולנוע, הנמצאת בקצה השני של סקלת ההימורים, היא משהו בשביל הנשמה. גם אם מדובר בלהיט, תגיד בכלל תודה אם תוכל להחזיר את ההשקעה.

ד"ר תדמור תדלק בעבר את מנוע חיפושי הנפט של קבוצת דלק, והוא בעצם האיש שבזכותו יצחק תשובה הצליח. הוא פרש ממנה לאחר שהביא אותה לשיאים ובראשם תגליות הגז ופיתוח מאגר "לווייתן" שיזרים גז בסוף השנה. כשנפרד לשלום מתשובה לפני כשנתיים, הוא עשה את הבלתי ייאמן וחזר לתעשייה, הפעם כבעל בית. בשיא השפל של מחירי הנפט (28 דולר לחבית) הוא הקים את חברת האנרגיה נאוויטקס והנפיק אותה לפי שווי 245 מיליון שקל. היום העסק כבר שווה חצי מיליארד שקל.

גדעון תדמור. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90גדעון תדמור. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

בנוסף ניצל את אמון המשקיעים ביכולותיו האנרגטיות כשגייס בהנפקת איגרות חוב 720 מיליון שקל נוספים. הוא קנה את חלקה של ענקית הנפט הבינלאומית שברון, אחרי שבמאגר בקסקין שבמפרץ מקסיקו כבר הושקעו 1.1 מיליארד דולר. לפני שבוע השקיע תדמור 18.5 מיליון דולר במאגר יבשתי ביוסטון טקסס. קצב ההפקה של שתי הבארות שבמקום מסתכם ביותר מ־30 אלף חביות ליום. תופעת האנרגיה הזאת לא נעלמה מהבורסה לני"ע, שעשתה לו את הכבוד המתאים ואפשרה לו לפתוח את המסחר.

השקעת בחברת הקידוחים הבינלאומית נאוויטס בתזמון יוצא מהכלל, כשחשבו שמחירי הנפט עלולים להתרסק ל־10 דולר לחבית. אז זה באמת רק עניין של מזל?

"לא רק, אבל טוב שיש. צריך שתהיה תוכנית עבודה מסודרת וללכת בעקבותיה. במקרה, לי כל הכוכבים הסתדרו כמו שצריך. עשינו את ההשקעות כשהיה משבר נפט עולמי ואף פעם אתה לא יודע את אורך ועומק ה'סייקל'. אני חשבתי שמחיר של 28 דולר לחבית הוא הזדמנות השקעה. ועדיין באופן יחסי ההשקעה באמריקה יקרה יחסית לאפריקה או לאסיה בגלל חוסר הוודאות ורמות הסיכון הגבוהות שם. אבל ההשקעה הייתה בעיתוי הנכון. אפשר לקרוא לזה מזל אבל אני מעדיף לקרוא לזה עזרה משמיים. הפחתנו את הסיכון, כי קנינו קידוח נפט בארה"ב, שהיא המכה של תעשיית הנפט. מרבית ההשקעות כבר בוצעו והסיכון היה נמוך יותר".

מה אתה צופה למחירי הנפט בעתיד לנוכח המתיחות במפרץ?

"היכולת לנתח את מגמות מחירי הנפט הפכה לדבר הרבה יותר מורכב, ולמעשה היא בלתי אפשרית. ארגון יצרניות הנפט אופ"ק לא שולט במחירי הנפט כבר שנים. לא ברור מה יהיה עם מדינות כמו סין, הודו, איראן ואפילו לוב, שם המצב יכול להתהפך ברגע. ארה"ב הפכה ליצואנית נפט, ויש לה כוח והשפעה עולמית גם בגלל ההשפעה הפוליטית שיצרה האגרסיביות של הנשיא טראמפ. התעשייה מושפעת מעלות ההפקה הקובעת את הכלכליות של הפרויקטים, ועלות ההפקה התייקרה. בקידוח בקסקין שבבעלותנו עלות ההפקה השולית היא מעל 15 דולר. לדעתי רמת מחירים של 60־70 דולר לחבית היא אזור נוחות שניתן לחיות איתו".

מה השלב הבא בתוכניות של נאוויטס?

"להתרחב. קידוח בקסקין שבמפרץ מקסיקו כבר מפיק בחלקו הצפוני, והדרומי (שיננדורה) צפוי להפיק 250 מיליון חביות. ויש גם תוכניות השקעה בקידוח יבשתי בארה"ב. הגופים המוסדיים שקנו את איגרות החוב שלנו מרוצים מאוד מהתשואה והם הרוויחו הרבה כסף. הם שמחים מאוד גם מהתשואה על האג"ח ולא רק האקוויטי. התשואות ירדו, ואנשים הרוויחו הרבה כסף. אני חושב שהפעם לנו יותר קל לגייס כסף".


אתה היית ממולידי מתווה הגז. האם אתה חושב שמדובר בהצלחה מנקודת מבט צרכנית?

"בוודאי שכן, ואין ספק שהוא הוכיח את עצמו. מונופול הגז כבר לא קיים בפועל. יש את קידוח 'כריש' שהביא להורדת מחירי הגז, גם 'תנין' בדרך. פיצול הבעלות בקידוחים 'תמר' ו'לווייתן' הוכיח את עצמו. החזון של ייצוא הגז מישראל לירדן ולמצרים מתממש, על אף המקטרגים. כל אלה מסייעים להורדת מחירי הגז ויוקר המחיה".


האם אתה עדיין בקשר עם קבוצת דלק של יצחק תשובה?

"בוודאי ואנחנו בקשר קרוב מאוד. הפרויקטים של דלק הם אלה שבהם התחלתי את דרכי ואני שמח בהצלחתם הן כבעל מניות והן בשביל כלל ציבור המשקיעים. חוץ מזה דלק מחזיקה בשותפות של 70% בפרויקט בלוק 7 במזרח קנדה. עם כל הכבוד לקבוצת דלק ותשובה - ויש כבוד - אני מעדיף להתמקד בנאוויטס".

בוא נדבר על תחום עיסוק נוסף שלך - ההשקעה בתעשיית הקולנוע. האם זה עסק או שאתה עושה את זה בשביל מה שקוראים "הנשמה"?

"אני עושה את זה אומנם בשביל הנשמה, אבל אני מאמין בפוטנציאל הגדול שיש לתעשיית הקולנוע הישראלית. היא כבר ייצאה הרבה הצלחות בפורמטים שונים. כמו שאתה יודע, השקעתי בסרט 'נורמן' עם ריצ'רד גיר ובסרטים נוספים. ישראל היא הסטארט־אפ ניישן לא רק בהייטק, היא גם קונטנט ניישן בקולנוע. היום יש ארביטראז' בין הכסף העולמי המחפש השקעות לבין כמות היצירה והתוכן בישראל. יש הרבה ספקי תוכן כמו נטפליקס, והתוכן הוא המלך".

yehudasharoni10@gmail.com