1. במשך כשמונה חודשים הצליחו צה"ל וקהילת המודיעין למנוע כל פרסום בישראל על המבצע הכושל בחאן יונס בנובמבר 2018. זה קרה בזכות איפול מוחלט שהטילה הצנזורה, שבתחילה אף אסרה לדווח ולצטט מפרסומי חמאס או להראות תמונות שפורסמו בעזה. תרמה לאיפול גם התקשורת הישראלית, שהטילה על עצמה, ולא בפעם הראשונה, צנזורה עצמית. לא בכדי, בתדרוך השבוע לעיתונאים, כאשר כבר התברר "הסוד" - שהמבצע היה למטרות עליונות מודיעינית - שיבח דובר צה"ל תת־אלוף רונן מנליס את שיתוף הפעולה מצד התקשורת. לא בטוח שהיינו עדים לרמה כזו של פטריוטיזם עיתונאי בארה"ב או בדמוקרטיות מערביות אחרות, שישראל רואה בהן את קבוצות הייחוס שלה.


לא ברור עדיין מה גרם לכישלון המבצע שבו נהרג סגן אלוף מ', מבצע שלפי פרסומי חמאס נועד לשתול מתקני האזנה. עם זאת, תא"ל מנליס שלל את הטענה שהועלתה כי הכוח נחשף בגלל אי־ידיעת ניב פלסטיני השגור באזור שבו התרחשה התקרית. אפשר להעריך שכמו במקרים אחרים, מקור התקלה הוא בצירוף של סיבות, שחלקן קשורות לתכנון לקוי, לעודף ביטחון, למקריות ולחוסר מזל.  


למבצעים מיוחדים שבהם נשלחות יחידות קומנדו מיומנות מעבר לקווי האויב אין פוליסת ביטוח. במרוצת שנות קיומה של המדינה נכשלו עשרות מבצעים בעלי מאפיינים דומים, אם לא יותר. החל ממסע הל"ה במלחמת השחרור, עסק הביש במצרים (1954־1955), ליליהאמר בנורווגיה (1973), אסון השייטת בלבנון (1997), ניסיונות ההתנקשויות בחאלד משעל בירדן (1996) ובמוחמד מבחוח בדובאי, שיוחס לישראל (2010), ועוד. הכישלונות הם נחלתן של כמעט כל היחידות המבצעיות של המוסד, השב"כ וצה"ל.


ובכל זאת, אף על פי שתקלות התרחשו ויתרחשו גם בעתיד, מהתקרית בחאן יונס עולות שתי תובנות חשובות. האחת קשורה למבצעים מיוחדים (מ"מ), והשנייה לתפקוד הרמטכ"ל רב־אלוף אביב כוכבי.
 

הפצצת צה"ל לאחר הפעולה בחאן יונס. צילום: רויטרסהפצצת צה"ל לאחר הפעולה בחאן יונס. צילום: רויטרס


במשך שנים עברו המבצעים המיוחדים התאמות ושינויים מבניים, ופותחו תורות לחימה. פעם עמדו לרשות צה"ל בעיקר שתי יחידות לפעולות מודיעין
ומבצעים מיוחדים, שפעלו במתכונת מצומצמת - סיירת מטכ"ל ושייטת 13 (קומנדו ימי). 


במרוצת הזמן הוקמו עוד גופים כמו שלדג ומפקדת כוחות מיוחדים ופיקוד העומק כדי לשפר ולייעל את המבצעים המיוחדים מחוץ לגבולות המדינה, ומחלקת מבצעים מיוחדים (מ"מ) התרחבה למערך המ"מ. המערך הזה הוא בעיקרו יחידת מטה, וחלק מחייליו ומשרתי הקבע שלו אינם לובשים מדים. כמו בשאר צה"ל, גם במערך המ"מ משרתים אנשים מכל גוני הקשת והחברה בישראל. המערך מעורב בהחלטות מי המתאים ביותר לבצע פעולה בהתאם לאופי המבצע המתוכנן.


כל מבצע מתואם עם חיל האוויר והיחידה הטכנולוגית של אמ"ן, שמסייעת בפיתוח של אמצעי הלחימה ובייעוץ. גורם חשוב נוסף שמעורב במבצעים מיוחדים הוא 8200, יחידת האיסוף וההאזנות המרכזית של ישראל. 8200 מעמידה לכל מבצע את המידע והניתוח שלה ומפעילה לקראתו ובמהלכו את אמצעיה ואלומותיה, כדי לכסות מודיעינית את הזירה שבה פועל הכוח המבצע. 


גם בסוכנויות הביון האחרות, המוסד והשב"כ, אימצו את תפיסת המבצעים המיוחדים. בשנות ה־50 רק לשב"כ הייתה יחידת מבצעים שהעניקה שירותים גם למוסד, כמו במבצע "פינאלה" לחטיפת אדולף אייכמן. מאוחר יותר הקימו גם במוסד יחידות מבצעיות שאנשיהן, שהם אזרחים לכל דבר, מכונים "לוחמים" ועוברים אימונים קשים ופועלים ברחבי העולם, כולל מדינות אויב. 


לפני עשרות שנים, כשהתברר כי ה־CIA מפעיל יחידות של לוחמים אזרחיים במתכונת צבאית למחצה, היו בישראל מי שהרימו גבה ואף גיחכו. ואולם מניסיון העבר אנו יודעים כי גם המוסד והשב"כ, שהם ארגוני ביון אזרחיים, היו מעורבים במבצעים מיוחדים לצד יחידות צבאיות מיוחדות. אחד המקרים הוא של חיסול אבו ג'יהאד מראשי אש"ף בתוניס ב־1988.


בתדרוכו הדגיש תא"ל מנליס כי לאחר שהתברר כי המבצע הסתבך, ישבו בחדר הפיקוד הקדמי (חפ"ק) הרמטכ"ל גדי איזנקוט, ראש אמ"ן תמיר היימן, מפקד חיל האוויר עמיקם נורקין וראש השב"כ נדב ארגמן. מכאן אפשר להסיק כי המבצע בחאן יונס היה במעורבות של השב"כ, שבתחום אחריותו לגייס ולהפעיל סוכנים (לא ישראלים) בעזה.  


ובכל זאת, הלקח החשוב ביותר מהפעולה הוא שלא רק שנדרש תכנון טוב יותר, תוך בחינה של כל התקלות האפשריות והיערכות להן מראש, אלא גם עדיף שיהיו פחות יהירות ושחצנות וזלזול באויב. 


לא פחות חשובה היא סוגיית המפקד העליון - הרמטכ"ל, שאמור לאשר כל מבצע כזה, שרמת הסיכון בו היא גבוהה במיוחד - ועזה היא זירה מאוד מסוכנת - ולקבל מראש גם את אישור שר הביטחון וראש הממשלה. 


# # #


המבצע בחאן יונס, פרי תכנון ותרגול של חודשים, יצא אל הפועל בשלהי כהונת איזנקוט. והתחקירים, שבעה במספר, בכל הרמות - הכוח המבצע, מערך המ"מ, אמ"ן - נמשכו שבועות ונכנסו אל כהונתו של כוכבי. מאז כניסתו לתפקיד חלפו כשישה חודשים. כוכבי התמהמה והתקשה להסיק מסקנות. זהירות היא תכונה חיובית, הססנות שלילית. הרמטכ"ל לא מיהר להפיק לקחים פיקודיים. במשך כל אותה תקופה מערך המ"מ היה בהלם ועל סף שיתוק. מצבו דמה לזה של השב"כ בעקבות קו פרשת אוטובוס 300 (בשנים 1984־1987). 


רק השבוע בישר דובר צה"ל שתא"ל ג', מפקד מערך המ"מ, יפרוש ויוחלף בידי קודמו א', שפרש לעסקים. דובר צה"ל אמר כי פרישתו של ג' אינה קשורה למה שקרה בחאן יונס, אך קשה להאמין לו. בכל אותה תקופה היה מפקד המערך ברווז צולע. מאחורי גבו התרוצצו שמועות על הכוונה להחליפו, בלי שמפקדיו הישירים, ראש אמ"ן והרמטכ"ל, ימצאו את העוז לומר זאת במפורש. הנימוק היה תמיד: אנו ממתינים לסיום התחקירים. 


גם העובדה שהוחלט בסופו של דבר להחזיר מעולם העסקים את קודמו א' היא די תמוהה. ראשית, היא משדרת כי בכל אמ"ן לא נמצא קצין המשרת שירות פעיל בקבע כראוי לפקד על המערך. זהו מסר של חוסר אמון בקצונה הבכירה של אמ"ן ומעיד גם על חוסר הביטחון של מי שהחליטו למנותו, כאילו מערך המ"מ יתמוטט אם א' לא יחזור לפקד עליו. והרי אנו יודעים שבתי הקברות מלאים באנשים שאמרו עליהם שאין להם תחליף. גם ההחלטה שא' יפקד על מערך כה חשוב כאזרח ולא כקצין בקבע היא חסרת תקדים.


התנהלותו של כוכבי בפרשה מצטרפת לעוד אירועים שמעוררים סימני שאלה. הוא מינה את גיל מסינג, אזרח וסרן במיל', לדובר צה"ל בלי לבדוק לעומק את עברו, ונאלץ להתקפל. הוא מתעקש לקרוא לארגוני הטרור (חיזבאללה, חמאס) "צבאות טרור". אכן מדובר בכוחות שהם למעשה צבאות לכל דבר ועניין, אך התעקשות על סמנטיקה חשובה פחות מהמהות. אגב, דובר צה"ל בהודעותיו מתעלם מהז'רגון של כוכבי וממשיך לקרוא לחמאס "ארגון הטרור". 


כוכבי, בניגוד לאיזנקוט, הבהיר כי אין זה מתפקידו של הרמטכ"ל להגיב על כל תקרית שבה חיילי צה"ל פועלים בניגוד להוראות, לפקודות ולערכי הצבא (בעיקר בסוגיות של התעללות בפלסטינים). ומהמינויים האחרונים שלו לתפקידי הפיקוד הבכיר עולה הרושם שהוא מבקש גם לרצות את ראש הממשלה ושר הביטחון בנימין נתניהו. 


כוכבי הוא קצין ולוחם מוערך, שלמד פילוסופיה ויש לו אינטליגנציה גבוהה וכישרון אנליטי. אך אולי הוא גם נדרש לחדד את התכונות שבמרכזן מצפן מוסרי, מקצועיות ללא רבב וממלכתיות, בלי פזילה פוליטית או קריצה פופוליסטית. כוכבי עושה בתפקיד רק חצי שנה. יש לו לפחות עוד שלוש וחצי שנים להשתפר.

2. סגירת שדה דב חשפה גם סוד קטן אך שמור של צה"ל. הבסיס הצבאי של חיל האוויר (כנף 15), ששכן לצד שדה התעופה האזרחי, הועתק בטקס טיסה מרשים, כיאה לחיל האוויר, לבסיס חצור. בשדה דב פעלה טייסת 100, שמשימותיה הן בתחומי המודיעין ותובלה קלה. 


אבל לשם העתקתו, כך התגלה מצו שחתם ברשומות שר הפנים אריה דרעי, הוענק לבסיס חצור מעמד מיוחד של "מעבר גבול". מעבר גבול מוגדר כ"תחנה המשמשת למעבר בני אדם וסחורות ממדינה למדינה". 


לישראל יש 18 מעברי גבול מוכרים, שבהם פועלים בקרים של רשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים, שמחתימים את דרכוניהם של היוצאים והנכנסים: נמלי הים חיפה, אילת ואשדוד; המרינות בתל אביב, בהרצליה ובאשקלון; ונמלי האוויר בחיפה, נתב"ג ורמון (שהחליף את נמלי התעופה באילת ובעובדה). ברשימה נכללים גם מעברי היבשה לירדן מאילת לעקבה, בערבה ובנהר הירדן (בעמק בית שאן), למצרים (מאילת לטאבה וכן בניצנה), ללבנון (ראש הנקרה), לעזה (ארז וכרם שלום) ולסוריה (קונייטרה). מעבר נוסף הוא בגשר אלנבי, מהגדה המערבית לירדן.


החלטת שר הפנים להעניק מעמד כזה גם לחצור מחזקת את הדימוי הפריבילגי שיש גם כך לחיל האוויר. רק כדי לסבר את האוזן, לאף לא אחד מבסיסי חיל הים יש מעמד של "מעבר גבול". אם צה"ל הוא מדינה בתוך מדינה, אזי חיל האוויר הוא צבא בתוך צבא. 


נכון שבשנים האחרונות בסיס חצור הפך למרכזי באירוח של טייסים זרים (ומפעילים של סוללות ומכ"מים), שנוחתים עם מטוסיהם לתמרונים משותפים עם חיל האוויר. כשאותם טייסים נחתו בחצור - וגם בבסיסים אחרים של החיל כמו רמת דוד - קיבלו את פניהם נציגי חיל האוויר, לקחו את דרכוניהם ודאגו להחתימם, בלי שהבסיסים יוגדרו על פי החוק "תחנת מעבר". ולכן מה יום מיומיים? לא ברור מדוע היה כעת צורך לשנות את הנוהל. מה עוד שלשם המעמד של "תחנת גבול" החליט משרד הפנים להסמיך חיילים וחיילות לשמש בקרי גבול. במילים אחרות, משרד הפנים, גוף אזרחי, מאציל מסמכויותיו לגוף צבאי ובכך מחזק את התהליך של המיליטריזציה של הדמוקרטיה השברירית של ישראל.


תגובת רשות האוכלוסין ומינהל ביקורת גבולות: "ביקורת הגבולות במעבר הגבול חצור יתופעל כפי שהיה בשדה דב, קרי באמצעות בקרי גבול של חיל האוויר שהוסמכו לכך על ידי רשות האוכלוסין ומינהל ביקורת גבולות, וזאת בנוסף לפיקוחה של הרשות".


תגובת דובר צה"ל: "לא מדובר באירוע תקדימי, בעבר כבר אושרו בסיסים נוספים המפעילים טיסות בינ"ל כ'תחנת גבול'. לחיל האוויר מספר בסיסים אשר מוגדרים 'תחנת גבול' על מנת לאפשר לאנשי צבא יציאה וכניסה לארץ בטיסות בינלאומיות למטרות צבאיות וביטחוניות בלבד. על פי חוקי מדינת ישראל, כל אדם היוצא או נכנס למדינת ישראל מחויב בהחתמת דרכון בתחנת הגבול. בבסיסים הללו קיימת עמדה של משרד הפנים אשר מופעלת על ידי אנשי צבא ובה מחתימים את הדרכונים לאנשי הצבא היוצאים או הנכנסים".


בן גוריון. קיבל חיזוק לטענותיו. צילום: פריץ כהן, לע"מבן גוריון. קיבל חיזוק לטענותיו. צילום: פריץ כהן, לע"מ

 

3. לפני מלחמת השחרור, במהלכה וגם לאחריה, האשים ראש הממשלה דוד בן־גוריון את הבריטים כי האיצו במדינות ערב לפלוש למדינה היהודית ברגע שתכריז על עצמאותה ב־15 במאי (ה' באייר). עד היום היסטוריונים לא מצאו בארכיונים הבריטיים שום הוכחה שתאשש את הטענות. אבל פרופ' (אמריטוס) מאיר זמיר מאוניברסיטת בן־גוריון טוען במאמר חדש כי אפשר שראיות כאלה מצויות בארכיונים צרפתיים, שבהם התמחה בחלק ממחקריו.  


במאמר חדש, "תפקידו של ה־MI6 (ארגון ביון החוץ של בריטניה - י"מ) בהחלטת מצרים לצאת למלחמה נגד ישראל במאי 1948", שהתפרסם בכתב העת הבינלאומי "מודיעין וביטחון לאומי", הוא מגבה את הטענה בכמה מסמכים. מקורם במברקים ששלחו דיפלומטים צרפתים מסוריה, לבנון, ירושלים, ובמסמכים שנתפסו על ידי סוכנויות ביון צרפתיות אצל סוכנים שפעלו בשירות המודיעין הבריטי.


מהמסמכים הללו עולה שהחלטת המלך המצרי פארוק לשתף את צבאו במלחמה התקבלה ברגע האחרון, לאחר שקציני צבא ומודיעין בריטים הבטיחו לספק לצבאו נשק ותחמושת, ובעיקר לחזק את חיל האוויר המצרי במטוסי ספיטפייר. במאמצי השכנוע השתתף גם מזכיר הליגה הערבית, עבד אל־רחמן אל־עזאם, שפעל בשירות המודיעין הבריטי. החלטת המלך התקבלה בניגוד לעמדת ראש ממשלתו מחמוד אל־נוקרשי, חברי פרלמנט וקצינים בכירים, שטענו שהצבא המצרי אינו מוכן למלחמה.


לפי אחד המסמכים, שלושה ימים לפני פלישת הצבאות הערביים הביע מוחמד עלי, דודו של המלך פארוק, חשש כי המלחמה תהיה "מטופשת ומסוכנת". וזאת משום שלפי הנסיך עלי, "לקצינים ולחיילים המצרים אין כל ניסיון קרב ואין להם מספיק נשק ותחמושת להילחם מול הכוחות היהודיים החמושים היטב". הוא העריך כי במקרה כזה "תבוסה היא בלתי נמנעת ונצטרך לבקש מהבריטים להגן עלינו".


מעניין לציין כי התיאור העולה מדברי הנסיך המצרי סותר את הנרטיב הציוני, שלפיו צבאות ערב היו חמושים וטובים יותר לאין ערוך מצה"ל. נרטיב זה שלט בכיפה שנים רבות, עד שהמרגל־היסטוריון ישראל בר הפריכו לראשונה בספרו "ביטחון ישראל", שפרסם מכלאו ב־1966.


הד לדברי הנסיך נמצא במברק ששלח ב־27 במאי 1948 שגריר צרפת בקהיר, ז'ילבר ארבנגה, למשרד החוץ בפריז. השגריר כתב: "קיבלתי אישור ממקור מהימן כי נוקרשי פשה (ראש ממשלת מצרים בשנים 1945־1948, שנרצח בדצמבר 48' - י"מ) התנגד למעורבות צבא מצרים בפלסטין אך נכנע ללחץ הכבד של המלך ושל עזאם פשה (מזכיר הליגה הערבית), שקיבלו הבטחות מהבריטים... אין ספק כי בלי תמיכה בריטית, מצרים לא הייתה יכולה לעשות דבר. היו לה מספיק טייסים, אך מעט מטוסים... לא היו לה די כלי נשק ותחמושת, אפילו לא מכליות מים. בריטניה מילאה את הבטחותיה והחל מ־15 במאי החלה לספק מספר גדול של מטוסים צבאיים, בעיקר מטוסי קרב ספיטפייר ומטוסי תובלה דקוטה, ומים. אין ספק כי כתוצאה מהמלחמה הפכה מצרים לתלויה ברחמי הבריטים".


לטענת פרופ' זמיר, הערביסטים ב־MI6 דרבנו את המלך פארוק לצאת למלחמה כדי למנוע את הקמת ישראל, או לצמצם את שטחה למישור החוף בלבד. הם עשו זאת מאחורי גבה של ממשלת הלייבור בראשות קלמנט אטלי ושר החוץ ארנסט בווין, שהיה האחראי הישיר על סוכנות הביון. 


לפי המחבר, דמות המפתח בהקשר הזה היה בריגדיר אילטיד קלייטון, שהיה בפועל קצין המודיעין הראשי במזרח התיכון ופעל מקהיר. בין השאר הוא מילא תפקיד מרכזי בהקמת הליגה הערבית. לפי המאמר, הביון הבריטי היה מעורב גם בארגון צבא ההצלה בראשות פאוזי אל־קאוקג'י, בשיתוף פעולה עם ריאד אל־צולח, ראש ממשלת לבנון. הביון הבריטי פעל מאחורי הקלעים לעידוד תנועת האחים המוסלמים, בראשות מייסדה חסן אל־באנא, לשלוח מתנדבים למלחמה.