באינסטגרם החליטו השבוע לעשות מעשה: להתמודד עם הבריונות ברשת. מעכשיו תופעל מערכת שתסרוק תגובות בזמן הקלדתן. אם היא תזהה מלל שעלול להיות פוגעני - היא תקפיץ אזהרה לפני שהגולש ילחץ בעצבים על מקש האנטר ויפרסם אותה. במחקר מקדים מצאה אינסטגרם שהכלי הזה מעודד גולשים לחשוב פעמיים, לשנות נוסח, ואולי אפילו לבטל פרסומים פוגעניים. הגענו לזמנים טובים.

אחת התהיות הראשונות שעולות מהשקת הכלי הזה היא איך יגיבו לכך פוליטיקאים. זקני השבט עוד זוכרים שבבחירות 2013 אף אחד מהמתמודדים אפילו לא ידע איך מאייתים ״פייסבוק״, והתעורר רעש גדול סביב החלוץ יאיר לפיד, שהתמודד אז לראשונה ובאמצעות הכלי המוזר הזה העז לדבר ישירות עם העם. בסך הכל שש שנים עברו, והנה כיום הם כולם משתכשכים להנאתם בביבי הרשתות החברתיות כאילו נולדו שם. מסעירים את הרשת, מגבירים את הפרובוקציות, ולא סתם משתלבים באווירת האספסוף - אלא מעודדים אותה.

גרסת בנימין נתניהו לאתגר הפקק


ממערכת בחירות אחת לשנייה זה נעשה גרוע יותר. השבוע, לאחר הפסקת התאוששות קצרה מההלם על החלטת בנימין נתניהו שעדיף עוד סבב בחירות על החזרת המנדט לנשיא, חזרו הנערים לשחק לפנינו. אבל כמה פעמים אפשר לשמוע את אותן השתלחויות? אפילו המונח ״דז׳ה וו״ כבר התעייף מלתאר את מה שקורה שם.

מהדברים ה״חשובים״ שקרו השבוע ברשת, הראשון הוא כמובן עניין הפקקים. לא פקקי התנועה אלא פקקי בקבוקים. למי שהצליח לפספס את הטרנד, אתגר הפקקים הוא פתיחה סיבובית של פקק בקבוק בבעיטה מדויקת אחת. אז אחרי שאהוד ברק ונתניהו גילו שהאשמה הדדית בשחיתות ודרישה לחקירות לא מיטיבה עם אף אחד מהם, הם התפנו לעסוק בעיקר. "בוא תשתה משהו", "רק התחלנו", "אתה מזכיר לי גודש באף ומזל שיש לי אוטריווין" - והנה הרשת מלאה בתגובות שנונות ובאין ספור סרטוני פקקים.

ממשלה הם לא הצליחו להקים, אבל הם רצים חזרה לאותה זירת קרב - רוצים את האפקט האימפולסיבי, העדרי. בתוכניות רדיו הם ישמחו לדבר גבוהה־גבוהה על רדידות השיח ואווירת הרדיפה, אבל לא יאמצו גישת רשת שונה בעצמם. מעוניינים רק לנצל את המומנטום הוויראלי, אבל לא באמת חשים שהם צריכים לשנות משהו בהתנהגותם.

הריאליטי של ההכפשות

דבר חשוב נוסף קרה השבוע ברשת: בית המשפט הפדרלי לערעורים בארה״ב קבע שהנשיא דונלד טראמפ לא יוכל לחסום את מבקריו בטוויטר. כן, ממש כך. בהחלטה נכתב שכנבחר ציבור התיקון הראשון לחוקה אוסר על טראמפ להשתמש בפונקציית החסימה כדי להגביל את הגישה לחשבון המשתמש שלו. כמובן שההחלטה גררה גל תגובות מפוליטיקאים שמתנגדים לטראמפ, שמיהרו להסביר כמה הם נפלאים יחסית אליו. גם אצלנו אצו־רצו זהבה גלאון ותמר זנדברג להעיד על עיסתן, והצהירו שלמרות כל הרפש שהן סופגות, הן כמעט לא חוסמות אף פעם. איזו השראה.

בשורה התחתונה - פוליטיקת הרשת היא פוליטיקת אספסוף, וטרם נמצא הפוליטיקאי הנועז שיידע להשתמש בה באחריות או בחוכמה. האתגר האמיתי הוא לא אתגר הפקקים וגם לא אתגר החסימות, אלא האתגר לתפוס את תשומת לב הגולשים בלי לרדת נמוך. האם זה אפשרי? נבחר ציבור אומנם צריך להיות נגיש לכולם, אבל מה שמעניין את הפוליטיקאים ברשתות אינו נגישות לציבור אלא בלגן ותהילה. הם עובדים קשה בניסיון לעורר זעם אצל הגולשים, ואז חוסמים את הזועמים ולהפך, מתפארים בכך שלא חסמו את המקללים הנלוזים כדי לשוות לעצמם את תדמית המכילים.

בסוף, אף אחד מהם אינו קשוב לציבור שבו הוא מתחכך בעממיות מעושה, אלא קשוב רק לעצמו ולצרכיו התדמיתיים. החסימה מעידה על חוסר מודעות עצמית לזעם שאתה בעצמך מייצר, אבל התפארות באי־חסימה מעידה על אותו הדבר. זאת לא גבורה גדולה ליצור פרובוקציות ואז לעמוד בגלי הרפש ולא לחסום. הגבורה היא להבין שמשהו לא בסדר בתמונה הזאת.

דונלד טראמפ. קרדיט: רויטרס

יש משהו משקף בדרך שבה הפוליטיקאים אינם פועלים כדי לתקן את בריונות הרשת, אלא מנצלים אותה. משהו שמשקף תפיסה מעוותת של תפקידם. בין שבהטפות פאסיב־אגרסיב ובין שבהכפשות ישירות ובוטות - בסופו של דבר כולם דוהרים לעבר פרובוקציות השנאה. את החוקים שאמורים להתמודד עם בריונות הרשת יוצרות חברות הענק או שקובעים בתי המשפט, בעוד המחוקקים האמיתיים מרגישים שתפקידם הוא למצוא מניפולציות כדי לכופף אותם.

את הלהט הם שומרים להתנגחויות זה בזה, אבל איפה הלהט בעשייה האמיתית? הרחובות בערו בשבועיים האחרונים.

מרוב פקקים ודיונים על חסימות, מחאת יוצאי אתיופיה לא זכתה להתייחסות רצינית מאף אחד, וגם לא מחאת ההורים, שלנוכח פרשת הגננת המתעללת דורשים פיקוח על המעונות. בדרום כיבו עוד כמה שריפות שנגרמו מבלוני תבערה, ועולם כמנהגו נוהג. לכאורה לא מעניין לדבר על יוקר המחיה, על הצפיפות בבתי החולים או אפילו על הסקר החדש שפורסם השבוע לגבי עמדות הפלסטינים. 71% מהם כבר לא מאמינים בפתרון שתי המדינות, ומחצית מהם תומכים בפתרון של מדינה אחת. אנחנו בתקופת בחירות, ואף אחד מנבחרי הציבור אפילו לא התייחס לדברים הללו. מה שחשוב כרגע הוא לבעוט ולהעיף את הפקק.

בחום הזה התכתשויות הרשת בעיקר מתישות. ענן דק של שעמום אופף אותן, נראה שכבר ראינו הכל ואין שום חדש בטענות. זהו אופיום להמונים שבגלל שימוש יתר איבד מהאפקטיביות שלו. התחרות על מי גרוע יותר לא בדיוק הוכיחה את עצמה בפעם שעברה. כולם ניצחו, וכולם הפסידו. נותרנו עם מערכת שלטון ארעית, שמרוב אתגרי רשת לא מסוגלת לנהל מדינה.

כניסיון להעיר מערכת בחירות מנומנמת שיצאה לחופשת קיץ, הפקקים הם גימיק נחמד. אבל נקווה שבכך זה יסתיים ונזכה להיגמל מתחרות הריאליטי של ההכפשות ומפרס הפוליטיקאי השנון ביותר. האם מדובר ביריית פתיחה חביבה כדי לתפוס את תשומת לב המצביעים, או ששוב תתנהל פה תעמולה על כל הדברים הלא חשובים? נקווה שהם למדו משהו. לפחות את העובדה שחוכמות רשת הן הכי אפקטיביות כשהן מבוססות על דבר מה אמיתי.