אל: מערכת המשפט הישראלית

הנדון: חוסר רלוונטיות

תראו, בגדול עבדתם ממש יפה כל השנים עם חוקים ושופט, ולעתים עם הרכב של שופטים, שדנים וגוזרים את דינם של נאשמים לתפארת אדוני הצדק. אבל הימים האלה תמו. בחודשים האחרונים, כמו אבני דומינו הקורסות זו על זו, הפכתם לבלתי רלוונטיים.

בסדרה "צל של אמת" על רוצח כביש החוף, חיפשו ומצאו את מי שפעל בשנות ה–70 וה–80 ותפס את קורבנותיו, חמש נשים צעירות ויפות, הוביל אותן לשולי הכביש, אנס ורצח אותן. אתם, מערכת המשפט המסורבלת יחד עם המשטרה והפרקליטות, חשבתם בטעות במשך שנים שעמוס ברנס הוא האנס והרוצח של אחת מהצעירות, רחל הלר. אבל אופס, ברנס זוכה, שוחרר ופוצה.

עכשיו, בעקבות הסדרה מבקשים לפתוח את התיקים מחדש. אתם באיחור של שנות דור מהטלוויזיה. בעונה הקודמת של "צל של אמת" נטען שרומן זדורוב לא רצח את תאיר ראדה, וקהילת הגולשים בפייסבוק הסכימה לחלוטין, אף שכל הרכבי השופטים שבדרך מצאו שהוא אשם.

ציבור הטוויטר בניצוחו של ינון מגל מצא שמחמוד קטוסה אשם באונס הילדה בת ה–7 מבנימין בתוך דקות. את דירתה בראש העין של הגננת החשודה בהתעללות בילדים חסרי ישע, כרמל מעודה, דאגו להצית ולשרוף. זהו זמן לפידים. אף אחד לא רוצה באמת להתעמת עם שום מגזר. בימים ההם אין לא מלך ולא נעליים בישראל, איש הישר בעיניו יעשה. בני העדה האתיופית חוסמים כבישים בחמת זעם ומשתקים את המדינה תוך כדי רגימת שוטרים באבנים. אורלי וגיא מושיבים את אייל גולן מול המצלמה ומעמתים אותו עם עדויות של מעריצות שהתבקשו על ידיו לפנק אותו ואת אושרי ואת הנהג.

המשפט נעשה בטלוויזיה. התחקיר בחדרי הפקה. חבר המושבעים - בפייסבוק. גזר הדין - ברחוב. אפילו ראש הממשלה אמר שרק הציבור יקבע אם הוא ראוי להיות ראש ממשלה, לא מערכת המשפט.

אז כן, תמיד היה לנו המון כבוד למערכת הזאת, כי באמת איך אפשר שלא לכבד אדם שיושב עם גלימה, קצרנית וסמל המדינה מאחוריו? וגם השפה המשפטית הפתלתלה עם כל ה"הואיל ומרשי" ו"לא זאת אף זאת" ו"הנספח הוא חלק בלתי נפרד מהחוזה" ועוד כהנה וכהנה, באמת מרשים. אבל אין למערכת להלין אלא על עצמה. האטיות, הנהלים, הפרוצדורה, העומס על המערכת והיעדר הרפרוש והעדכון - אינם מתאימים עוד לדור הוואטסאפ והסטורי.

גם הרעיון של תביעה והגנה הפך למיותר. איך אפשר לגונן על גננת שראו בטלוויזיה שהיא מתעללת? מה הטעם לדון בבית המשפט בפרשת אייל גולן? מי שמאמין שלא יפחד ויבטל את הכרטיסים שקנה לקיסריה.

כרמל מעודה, צילום: אבשלום ששוניכרמל מעודה, צילום: אבשלום ששוני

לא מזמן הרשיע אברי גלעד את המוסלמים בהצתת כנסיית נוטרדם למרות חילוקי הדעות שהיו לו עם המציאות. מבחינתו אפשר גם למצוא קשר ישיר בין גלי ההגירה של מוסלמים לבין עליית הטמפרטורות הרדיקלית במדריד וברומא. השבוע העלה גלעד תוכנית מחודשת הנקראת "מה אתם הייתם עושים?". אותו גלעד טוען שאף פעם אינו עוסק ברכילות - אך מאכיל את כולנו בטונות של מציצנות וטהרנות.

כמו מושון המיתולוגי מסדרת סרטי "אכלת אותה", הוא מסתתר מאחורי עציצים ציבוריים ועמודים בקרן רחוב כדי להתקיל ישראלים בסיטואציות שבהן העם שיושב על הספה בסוף היום חושב שראוי שיתערבו. גלעד נותן לכולנו ציונים שנעים בין חיבוק ו"ריגשת את כולנו" לבין נזיפה על אפתיות.

הטלוויזיה לא רק שופטת, אלא גם עוקבת ומחבקת כשצריך. מהתוכנית עולה תמונה הרבה יותר מורכבת על הישראלי: מדובר בטיפוס אינסטרומנטלי ומורכב, שמצד אחד ישמח להוריד עליך כיסא על שפת הבריכה, אבל גם יזדעק אם הוא נתקל בעוולה באמצע רחוב. כנראה הישראלי רוצה להתעלל בך בעצמו, ולא ייתן לאף אחד אחר לדפוק אותך.

במקרה שהיה בפרק הראשון, ילדה התחננה לאחיה שיקנה לה בובה ליום הולדת בחנות צעצועים ושמחה כשלקוח אחר הוציא מכיסו ותרם לה. אבל מה יהיה עם הילדה הדמיונית הזאת בעתיד? היא תמשיך להתחנן בפני עוברים ושבים שיקנו לה אוטו, טלפון, בית, קריירה. הרי ידוע שלא צריך לתת לא דגים ולא בובות - אלא חכות.

גם את מצוות מתן בסתר כבר לא ניתן לקיים. הכל מצולם ומשודר בפריים טיים. הצופים בבית שופטים, מדיחים, גוזרים דין, משחררים אסירים, תולים בכיכר העיר וגם תורמים ועוזרים כשצריך. האזרחים באמצעות הטלוויזיה פועלים מתחת לרדאר ומעל לראשה של המדינה.