הטור האחרון שלי, שעיקר טענתו היה כי במחאת בני העדה האתיופית התגלה הניתוק של הימין מבעיותיה של החברה הישראלית והיעדר סדר יום החותר לצדק חברתי, עורר הדים רבים, בעיקר בקרב הימין הדתי. רוב ההתקפות כלפיו וכלפיי היו אישיות ופוגעניות מאוד, אך חלק מהתגובות היו ענייניות וחשוב להשיב להן. אחת הבולטות נגעה לטענה כי אין כמו הציבור הימני־דתי במעשי תרומה וחסד. 

אין חולק על כך שבימין הדתי ניתן למצוא אנשים נדיבים, עושי צדקה. יש להניח שגם תנועת הנוער בני עקיבא, כמו תנועות הנוער החילוניות, מקיימת פעילויות התנדבותיות מבורכות. העניין הוא שצדקה אינה באה אף פעם במקום צדק חברתי. אין כמו תרבות של צדקה כדי לקבע לעד את הקבוצות הסובלות מנקודות פתיחה סוציו־אקונומיות נמוכות ולשמר אותן כמי שנתונות לרצונן הטוב של הקבוצות החזקות. 

תרבות של צדקה אינה חותרת לשוויון ולתיקון מבני ושיטתי של ההיררכיות החברתיות. אין זה מפתיע שמנהיגי הימין הדתי היו גם בין המתנגדים המרכזיים למחאה החברתית של 2011, ושלא ניתן למצוא את תנועת הנוער שלו ואת פעיליו בהפגנות החברתיות האחרונות. 

מחנה הימין, ובעיקר זה הימני־דתי, אינו דוגל בצדק כצו קטגורי שתובע ממנו לוותר גם כאשר עלולות להיות לכך משמעויות רוחב שאינן נוחות לו. צדק שאמור לתקן למשל את הפער בין ההשקעה הממשלתית לנפש בהתנחלויות לבין זו בעיירות הפיתוח. המצע הכלכלי שמלווה מזה שנים את מפלגות הימין הדתי הולך ומקצין, ובניגוד להלך הרוח הישראלי קורא להמשך צמצום אחריותה של המדינה בשירותים חברתיים, גם הבסיסיים ביותר.

לגבי מחאת בני העדה האתיופית, בטורו האחרון ב"מעריב" טען קלמן ליבסקינד כי “אין שום מגזר בישראל שהשקיע בקליטה ובחיבוק ליהודי אתיופיה יותר מאותו מגזר ימני־דתי־לאומי”. מרבית התלמידים ממוצא אתיופי אכן הופנו לבתי הספר הממלכתיים דתיים (חמ”ד). אלא שהדבר לא נעשה לגמרי מבחירה חופשית אלא מתוקף הדרישה הבלתי מתפשרת של הרבנות הראשית לגיור ל”חומרא”. יותר מכך, יש לזכור כי מבחינתו של החמ”ד, היה מדובר גם בגידול תקציבי לא מבוטל. מעבר לעניין זה, דוח מיוחד, שפורסם על ידי הרשות הארצית למדידה והערכה במשרד החינוך, בדק את הישגיהם הלימודיים של תלמידים ממוצא אתיופי והראה כי הם נמוכים באופן משמעותי הן מהישגיהם של תלמידי החמ”ד שאינם מהעדה והן מתלמידים ממוצא אתיופי שלומדים בחינוך הממלכתי.

זאת ועוד, בשנים האחרונות חלה ירידה של כ־17% במספר התלמידים ממוצא אתיופי שלומדים בחמ”ד. בין השאר, כך עולה מהדוח, בשל חיזוק החינוך התורני שהביא את החמ”ד להמעיט בקליטת ילדים מהעדה. יש להניח כי גם גילויי הגזענות בהם נתקלה העדה האתיופית, כאשר מספר בתי ספר של החמ”ד סירבו מספר פעמים לקבלם, לא סייעו להישארותם במערכת זו.

החברה הישראלית על גווניה דורשת היום, יותר מתמיד, לחיות בזכות ולא בחסד. היא שואפת לצדק ולא לצדקה. לימין, ובעיקר לזה הדתי, אין מה להציע לה בהקשר זה.