קוראים לי ניר קיפניס ואני גבר לבן פריבילגי, הקללה הגדולה ביותר שיכולה להיות היום בשיח הציבורי בישראל. אני יכול לספר עד מחר שמצד אמי אני בכלל חצי מרוקאי (ובה בעת להודות שזה לא רלוונטי, מעולם לא חשתי קיפוח או אפליה על רקע עדתי), שאבי המסגר עבד כל חייו מחושך עד חושך ואמי הגננת גידלה דורות של ילדים בחיפה, משנות ה־50 ועד ל־90, כלומר לא בדיוק אליטה כלכלית, גם אם לא ההפך הגמור מכך.

אני יכול גם להמשיך ולומר שבחיי לא ביקשתי שום דבר בחינם מאף אחד: את הטיול הגדול שלי בעולם, אחרי שירות קרבי, מימנתי מעבודת בניין, וכששבתי ארצה עברתי לתל אביב, עיר שבה לא היה לי אפילו מכר אחד - בטח לא כזה שהיה יכול להועיל לי מקצועית. אפילו את הכתיבה התחלתי במקרה, לאחר שעורך אחד קרא טור שכתבתי לעיתון סטודנטים בסוף שנה א'.

אף דלת בעולם הזה לא נפתחה בפני מעצמה, אבל שום דלת גם לא נטרקה בפרצופי: לא כשביקשתי לשכור דירה, לא כשפתחתי חשבון בנק וגם לא כששוטר עצר אותי לביקורת רישיונות שגרתית. עד כאן הנאום הפריבילגי שלי, וממי שמוכן להישאר איתי אבקש כי יתרחק, מחשש שאתעטש והוא יידבק בפריבילגיות ממארת.

***

כמו כל ויכוח ישראלי, ממזג האוויר ועד לכדורגל, מהר מאוד הפך הדיון במחאת הישראלים ממוצא אתיופי להתנצחות בין שמאל לימין. האינטרס של השמאל ברור: כל זה מתרחש במשמרת של בנימין נתניהו. האינטרס של הימין, נדמה שהעביר אותו הפעם על דעתו: "אנרכיסטים–שמאלנים" מהפכנים בעיני עצמם אכן נצפו במוקדי החיכוך - מהרשתות החברתיות ועד לצמתים שנחסמו, אך השפעתם על האירועים הייתה זניחה. 

אצל חלקם מדובר בהמשכו של המאבק בשיטה (שהפכה את הוריהם לעשירים...) או למען מסיבות הטבע, לגליזציה של קנאביס ועוד. אפשר להזדהות עם חלק מהמטרות ואפשר לבוז להן, בכל מקרה, מדובר ב"לוחמי חופש" של בתי קפה, שאחרי שגמרו להתעמת עם המשטרה, הלכו לקבל דמי כיס מהסבים של ילדיהם, אף שחלקם כבר בני 40 (אבל טובים מאוד בבדיחות על חשבונו של יאיר נתניהו, שאכן ראוי לבוז).

היו גם מי שמיהרו לטעון שלקהילת יוצאי אתיופיה בישראל אין מספיק מודלים מצליחנים לחיקוי. יכול להיות, אבל בארצות הברית כבר היה נשיא אפרו–אמריקאי במשך שמונה שנים; אושיית הטלוויזיה החזקה ביותר היא שחורה; שלא לדבר על שורה של מצליחנים אחרים - מספורט, דרך קולנוע ועד מוזיקה. 

וראו זה פלא: גם בארצם של מי שיצאו למלחמה באחיהם בקריאה לביטול העבדות והעמידו גיבורי תרבות כרוזה פארקס ומרטין לותר קינג, הסיכוי של אזרח שחור להיעצר, להיות מוטרד בידי המשטרה או להגיע לכלא, גבוה פי כמה מזה של אזרח לבן. כך גם בכל מדינות אירופה המתקדמות. 

אני לא מצפה מצעיר ממוצא אתיופי שהוטרד לחינם בידי שוטר לגלות הבנה לכך שהוא חלק מתהליך (ממש כפי שאיני מצפה מאישה שמשתכרת פחות מעמיתיה הגברים להתנחם בעובדה שמצבה טוב משל אמה וסבתה), אבל לפעמים כדאי לזכור שמדובר במסע ולא במהפכה - וככל שהזעם מהרחובות יתועל בהצלחה למערכה הפוליטית, הוא ישיג הרבה יותר.

גם מהומות ואדי סאליב והפגנות הפנתרים השחורים כשלעצמן לא השיגו דבר, אך בדיעבד הן ייזכרו כנקודות ציון בדרך למהפך של 1977, ששינה את יחסה של ישראל הוותיקה למזרחים.

***

בעידן הפוליטקלי קורקט יש אנשים הבטוחים שאם לא נשתמש בביטויים כמו "פועל שחור", "כסף שחור", "עננה שחורה" - ועוד ביטויים המזהים "שחור" עם רע - יגיע גם השוויון. הוא לא. ממש כמו שהפסקת השימוש בכינויים כמו "כוסית" לא תעלים את ההחפצה. האנושות אולי נהרתה ברחמה של אפריקה, אבל הידע האנושי המתועד הוא לבן - ולרוב גם גברי. 

אני שואף לשוויון אתני, דתי ומגדרי, אבל השאלה אם אין (למשל) מספיק מהנדסי תוכנה נשים או אתיופים מכיוון שהמדע הוא לבן וגברי - היא שאלה פילוסופית, לא פרקטית: על הפילוסופיה אפשר להתפלסף, אבל במציאות, אין למין האנושי היסטוריה אחרת. מארי קירי וברק אובמה הם יוצאי דופן בהיסטוריה גברית לבנה שעיצבה את הרוח האנושית במשך אלפי שנים.

"אותי איבדתם", יצא קצפם של ישראלים רבים על המפגינים, שמצדם מיהרו להתנער מהצורך שלהם בחיבוק הזה מלכתחילה. אז אותי לא איבדתם, אבל כגבר לבן פריבילגי שאסור לו להגיד לכם איך לנהל את המאבק שלכם, האם מותר לי לברר כיצד נוכל להפוך אותו לקונסטרוקטיבי - או שאני כבר מוגדר רשמית כאויב כל המהפכות באשר הן?