בזמן האחרון כולם מדברים על הגזענות בעפולה. ובצדק רב. חלק מתושבי העיר היהודים נקטו שורת צעדים שנועדו להרחיק ממנה ערבים. בין שזו הפגנה נגד מכירת בתים לערבים, בגיבוי ובהשתתפות בכירים בעירייה, ובין שזו מדיניות של אי־הכנסת ערבים לפארק העירוני. זו גזענות גלויה ומפורשת, שמביכה את כולנו.



אבל בשעה שהדברים האלה מתרחשים לעיני כל, יש בישראל יישובים רבים אחרים שמדירים את האחר ואת השונה באופן עקבי - לאורך עשרות שנים, ואפילו בגיבוי החוק. רק שמשום שהם קטנים, ומשום שהבירוקרטיה שבהם מספיק נוקשה כדי להרחיק מראש את מי ששוקל לעבור אליהם, המציאות המעוותת הזו מתרחשת מתחת לרדאר.



אני מדבר בעיקר על יישובים חקלאיים (לשעבר, לפחות) כמו קיבוצים ומושבים, ועל יישובים קהילתיים, שהמשותף לכולם הוא סוג של ועדת קבלה שיכולה לברור את המבקשים להצטרף, ובכך לשמר את "אופיו" של היישוב, כלומר להבטיח שיישאר הומוגני. בדרך הזו אפשר למנוע מראש מכל מי ששונה - בין שהוא ערבי או מזרחי ובין שהוא סתם מישהו שלא בא טוב לחלק מהתושבים - להיקלט, כל עוד ההחלטה הזו מכוסה באצטלה הסופר־רחבה של שיקול דעת סביר.



אבל מספר אירועים שהתרחשו בשבועות האחרונים סודקים את חומת השתיקה והצביעות סביב העניין הזה. כך, למשל, סיפור המחלוקת בין מושב ציפורי וסטיב ביתן, שנחשף בשבוע שעבר. בקצרה, ביתן, תושב נצרת עילית, קנה במושב שטח לפני שש שנים, אבל נתקל בהתנגדות גורפת של תושבי היישוב. הסכם הקנייה שלו כלל תנאי שלפיו עליו להתקבל לחברות באגודה השיתופית של המושב. ביתן עבר תהליך קבלה, אך ועדת הקליטה החליטה שהוא ואשתו "אינם מתאימים לקהילה". החלטה שאומצה בידי האסיפה הכללית של המושב, שהגיש תביעה לבית המשפט המחוזי בנצרת נגד העברת הזכויות לביתן.



המחוזי, בפסק דין תקיף וחד־משמעי, קבע שהסמכות לקבוע את זהות המתיישבים לא נתונה ליישוב באופן בלעדי; ושההחלטה על העברת זכויות במקרקעי מדינה בין אזרחים "אינה מצויה בתחום הריבונות הפרטי של אגודה שיתופית פרטית". בית המשפט גם בחן את שיקולי המושב, שסירב לפרסם את נימוקי אי־קבלתו של ביתן, וגילה מסכת מקוממת של שמועות לא מבוססות על ביתן שהטו את הכף, שימוש בחוקר פרטי כדי לאסוף עליו לכלוכים (לשווא) ואי־מתן אפשרות לביתן להתמודד עם השמועות האלה ולהזים אותן (אמרו שהוא נהג באלימות נשותיו לשעבר, ושהוא מתכוון להקים על השטח צימרים לשימוש לפי שעה. כל זה לא הוכח מעולם).



כדי שההחלטה הזו לא תהפוך לתקדים מסוכן, מבחינת יישובים כמו ציפורי, המושב הגיע לפשרה עם ביתן שעל פיה הוא התקבל כחבר אגודה, התביעות ההדדיות מסולקות והחלטת השופט המחוזי ערפאת טאהא מבוטלת. בשבוע שעבר בית המשפט העליון אישר את הפשרה. כמה נוח. עכשיו יהיה ניתן להרחיק את הביתן הבא.



בדיוק כמו שהרחיקו את סא"ל במיל' ואחיד אלהוזייל מחברות בקיבוץ כרם שלום. הקצין המעוטר, שהיה סמל לאופן שבו בדואים יכולים להשתלב בחברה הישראלית, ביקש להיקלט עם משפחתו בקיבוץ שעל אדמתו הגן כחייל, ונענה כי כבדואי אינו מתאים למסגרת החיים בקיבוץ. הוא התעקש לעבור תהליך קליטה, אך לא נקרא כלל לשלב המיונים.



וריאציה אחרת על אותו עניין התרחשה בשבוע שעבר בכפר הצ'רקסי כפר כמא, שסער אחרי שמשפחה ערבית - לא צ'רקסית - זכתה במכרז על אחת הקרקעות ביישוב. "זרים לא יבנו פה", זעקו המפגינים.



המקרה הזה מחדד את הבעייתיות של כל הסוגיה. אי אפשר להתעלם מהצורך של תושבי יישוב - בייחוד אם הוא קטן, מרוחק ובעל מרקם ייחודי - לשמר את אופי המקום. אבל הצורך הזה חייב להיות מאוזן כנגד החופש של כל ישראלי לגור היכן שירצה. ובעיקר, להתנהל בתהליך גלוי ושקוף, שבו כל הנימוקים נחשפים. בעפולה, היות שזו עיר גדולה, ללא ועדת קבלה פנימית, כל הלכלוך יצא החוצה. אבל לכלוכים על רקע גזעני נערמים כבר שנים ביישובים אחרים, בשקט מוחלט.




על הסכין


1. נפלה עטרת ראשנו. חוה אלברשטיין, מעוז התרבות האחרון, עושה פרסומת! ועוד עם שיר של חנוך לוין, מבצר האיכות האולטימטיבי. לאן הגענו? לשפיות ולפרופורציות, לשם הגענו. אלברשטיין, בכל הכבוד, היא זמרת וחלק מהשואו ביזנס. לגיטימי לגמרי שהיא גם תעשה פרסומות. ואגב, היא נראית שם קלילה ומחויכת מתמיד. זה רק מחמיא לה.



2. "Seven seconds" (נטפליקס) היא סדרה בת עונה אחת, שלא עשתה הרבה כותרות, אבל היא פנינה אמיתית. ומה שמרתק בה הוא הנרטיב הכמעט שחוק של שוטר לבן הורג נער שחור, שזוכה כאן לטיפול מורכב ומאוזן, שלא נופל לקלישאות התקופה שעושות הפרדה מוחלטת בין הטובים והרעים. מומלץ בחום.



3. במשך שנים לא נגעתי בספרים של סטיבן קינג. וזה נגרם, חד־משמעית, מסנוביזם. שאני אקרא את סופר המתח המצליח בעולם? מה הלאה, לאכול מקדונלד'ס? אבל התפתיתי לקרוא את "זר", הספר החדש שלו (מודן), ונקלעתי ללילות מרתקים, מלאי מתח וחסרי שינה. האיש הוא מאסטר בתחומו, והספר החדש פשוט מצוין.