האמת היא ששלי יחימוביץ' גנבה לאהוד ברק את ההצגה. ביום שלישי הודיעה על פרישתה מהחיים הפוליטיים, בדיוק כשברק עמד להבטיח "שיהיה למדינת ישראל גבול" תוך שנתיים מהקמת הממשלה. מן הסתם התכוון לממשלת ברק, שקשה לראות אותה קמה עם תחזית של ארבעה מושבים בכנסת, אבל מי סופר. ברק התייצב באריאל והכריז: "מול החזון הכהניסטי של ממשלת נתניהו... אנחנו מציעים חזון אחר ומתחייבים תוך שנתיים מהקמת הממשלה שיהיה לישראל גבול שיכיל את כל האינטרס הביטחוני שלנו". 
 
גם בבוקר למחרת לא היה עיסוק נרחב בהבטחתו של ברק. התצלום המתוכנן מאריאל פינה מקום לתצלום המרושע מניו יורק, מפתח ביתו של ג'פרי אפשטיין. ברק ודאי הצטער על כך. אבל ייתכן שלא היה היחיד. ייתכן שגם בנימין נתניהו הצטער. ייתכן שגם נתניהו היה מעדיף עיסוק נרחב בהבטחת ברק. משום שכאשר ברק מניף את דגל קביעת הגבול הוא בעצם משרת את נתניהו. 
 
כיצד? בהסטת מרכז הכובד של קמפיין הבחירות. במקום לעסוק במה שמקשה על נתניהו - קרי השותפות עם החרדים, השטויות של החרד"לים, הגיוס, השבת, ההדתה וכל שאר ענייני דת ומדינה - ברק חותר לעיסוק במה שנוח לנתניהו: הפלסטינים, הטרור, הנסיגות, השמאל. ואומנם, ברק בסך הכל מדבר על פתרון די דומה לזה שמדברים עליו גם בני גנץ (בגלוי) ונתניהו (פחות בגלוי). אבל מרגע שהוא מבטיח "תוך שנתיים" ו"חד־צדדי", אפשר להתחיל להתווכח. כי "חד־צדדי" הישראלים כבר שמעו וגם ניסו. רובם לא השתכנעו. 


אהוד ברק. צילום: אבשלום ששוני
אהוד ברק. צילום: אבשלום ששוני

 

הוכחה חותכת מהזמן האחרון: סקר הוועד היהודי אמריקאי, שממנו עולה שמחצית היהודים בישראל אינם מסכימים לפינוי של התנחלות כלשהי, אפילו לא במסגרת הסדר שלום (אם רוצים לדייק, 49.9%). בסקר של מרכז גוטמן מלפני שנתיים הוצג לנשאלים תסריט הדומה להבטחת ברק: "מהלך חד־צדדי, שלפיו ישראל תמשיך להחזיק בגושי ההתיישבות הגדולים ביהודה ושומרון, בבקעת הירדן ובירושלים, אבל תפנה את שאר חלקי הגדה". כיצד הגיבו הישראלים על הרעיון? הרוב נגד. קרוב לשליש "מאוד נגד". רק כעשירית "מאוד בעד". גם מצביעי נתניהו נגד, גם מצביעים פוטנציאליים של ברק במרכז (יש עתיד), או במרכז־שמאל (המחנה הציוני). 62% ממצביעי מרצ התנגדו. וכך גם רוב (!) הערבים. 
 
בקיצור, ברק מציע משהו לא כל כך פופולרי. ובעיקר, הוא מציע משהו שטוב לנתניהו להתקוטט עליו. אביגדור ליברמן נוהג אחרת. ליברמן קיבל השבוע 10 מנדטים בסקר של ערוץ 12. זה חריג מעט גבוה מהממוצע שלו, אבל אולי מלמד על מגמה. למה הוא מקבל כל כך הרבה קולות? משום שבחר נושא הרבה יותר פופולרי מנסיגה חד־צדדית. הוא בחר במלחמה נגד כפייה דתית. 
 
חשבו מה שתחשבו על כפייה דתית - תופעה אמיתית או דחליל דמיוני - כמחצית אזרחי ישראל החילונים אומרים שהם חשים שישנה כפייה דתית, ולא אוהבים את זה. זה הקהל שליברמן פונה אליו. בימין העמוק, לקהל הזה אין רוב. אבל מהרגע שזזים קצת לכיוון המרכז, רוב היהודים קובעים שהכפייה הדתית משמעותית. בסקרים של המכון למדיניות העם היהודי (סקר היהדות הישראלית וסקר הפלורליזם, בביצוע פרופ׳ קמיל פוקס) הצגנו בשנתיים האחרונות שתי שאלות. האחת: האם את/ה מרגיש/ה כפייה דתית? השנייה: נסה/י להעריך מ־1 עד 10 עד כמה יש בישראל ' דתית. נוח סלפקוב ניתח את הנתונים על פי מפתח פוליטי ומפלגתי. 
 
רוב מצביעי ישראל ביתנו חשים שיש כפייה. כמעט מחצית מצביעי כולנו - שאולי יעדיפו את ליברמן על הליכוד, אם הוא יילחם בכפייה והליכוד לא. רוב עצום ממצביעי מרצ. רבע ממצביעי הליכוד, שזה אומר, כמעט כל מצביעי הליכוד החילונים (בערך שליש ממצביעי הליכוד חילונים). תוסיפו לזה את העובדה שהציבור הלא־חרדי לא כל כך מעריך ומחבב את החרדים. הם בתחתית סולם התרומה לישראל על פי הדירוג של רוב הישראלים, ובמיוחד של החילונים. הנה כל הסיפור: הקהל של ליברמן רואה בחרדים יריב מזיק. הוא סבור שהחרדים מנסים לכפות אורחות חיים חדשים. הוא רואה בקרב של ליברמן קרב חשוב.