לא צריך היה לראות את תמונות השליחות העלומה של אהוד ברק בממלכה המפוקפקת של ג'פרי אפשטיין כדי לשאול איך ייתכן שאדם כזה מעז לחזור לחיים הציבוריים שלנו. די היה בכל מה שאנחנו יודעים עליו מהעבר כדי לדון אותו, לכל הפחות לגירוש מכל במה ומצלמה, מכל זירה של אמון הציבור. אבל אצלנו פועלת תסמונת ברורה, שמקנה סלחנות ושכחנות מופלגת כלפי כל מי שמסתמן כתקווה של השמאל להזיק לשלטון הימין ימ"ש. 
 
זו הסיבה לכך שהפושע הסדרתי אהוד אולמרט עדיין מרואיין ומשמש פרשן לגיטימי; לכן שמעון שבס, מנכ"ל משרד ראש הממשלה של רבין שהורשע בשחיתות, מרואיין בענייני טוהר המידות של נתניהו; לכן אריאל שרון נחלץ מהחקירות הפליליות וממשפט הציבור, ועוד ועוד. 
 

והנה אהוד ברק חזר. הכותרות בישרו על "הברק שחזר", ובן לילה הפך האופל לברק. האיש לא נדרש לאחריות מינימלית על מעללי העבר שלו, על החשדות הכבדים, על ההרשעות החוזרות ונשנות במשפט הבוחרים.  
 
תזכורת קטנה: ברק נבחר ב־1999 כשהוא מתחייב שלא יחלק את ירושלים ולא יחזור לגבולות '67. אבל בשנתיים שלאחר מכן הוא הציע ליאסר ערפאת את הכל, כולל ירושלים. רק שמירה על זכות השתיקה של שותפיו למזימה, לצד רפיון של העיתונות ורשויות החוק, חילצו אותו מהעמדה לדין לאחר שמערך עמותות פיקטיביות לכאורה סייעו לו לזכות בבחירות 99'.
 
חודש לפני שהוחלף ב־2001, הוא עוד ניסה לסנדל את הממשלה הבאה בהסכם הרסני עם יאסר ערפאת, בשיחות טאבה. אפילו בעסקני העבודה הוא בגד כשהתפצל והקים את עצמאות, הכל היה כשר כדי להישאר מיניסטר.   
 
בפוסטים שלו, רוויי האלימות המילולית, הוא מתחזה לנוטר הדמוקרטיה, כשגם למפלגה החדשה שלו הוא הדביק את השם "ישראל דמוקרטית". אבל איפה הוא ואיפה הדמוקרטיה? כל דרכו הפוליטית היא גניבת דעת הבוחרים. 
 
ואכן, לא היה צריך את הקרבה היתרה לעבריין המין אפשטיין כדי להבין מה רמת טוהר המידות של הברק הזה. יותר מכל העיד עליו שותפו הישן־חדש אלדד יניב, מי שגם התחפש בשנים האחרונות ללוחם בשחיתות. יניב גולל בעבר את עלילותיו המשותפות עם ברק, עלילות אפלות, שעליהן אמר יניב בעצמו: "יום יבוא ויכניסו אנשים כאלו לבית סוהר". 
 
ברק כראש ממשלה הביא עלינו את גל הטרור המכונה האינתיפאדה השנייה, אף על פי שהתחנן בפני ערפאת והיה מוכן לתת לו שלושת רבעי ממלכה. לימים צריך היה לכבוש מחדש את יו"ש ולתקן את מה שהוא, רבין ופרס המיטו עלינו. 
 
זהו האיש שפצח בקריירה של אמירות מתלהמות, רצופות גידופים. הוא האיש שמטיף למנהיגות מוסרית ומאשים את יריביו הפוליטיים בהאשמות שיותר מכל מאפיינות אותו. והנה, במקום שהאיש הזה יוקע מתוכנו, הוא מקבל טיפול של מחלקה ראשונה. הוא לא נתבע באמת לתת דין וחשבון לגבי העסקאות החשודות שעשה, לא נדרש לשקיפות אלמנטרית. סך הכל כדאי לאתרג אותו, אולי הוא יעזור להפיל את ביבי ויביא לציון גואל. 
 
הסיבה היא אותה תסמונת שאפשר בהחלט לקרוא על שמו. תסמונת של מוסר חד־צדדי, תלוי צד פוליטי. בגלל אותה תסמונת איש לא ניסה להרים את המסך מעל מימון הוועידות של שמעון פרס, או לבקר את העלייה הקיצונית בהוצאות בית הנשיא בתקופתו, וכן הלאה וכן הלאה.     
 
רק אסור לשכוח באיזה צבע צובע אהוד ברק את כל מי שחובר אליו. מיאיר גולן ועד עמיר פרץ וניצן הורוביץ, מי שהפכו לשותפיו או מנהלים איתו משאים ומתנים. דינם של כל אלו הוא דינו שלו: הרחקה לצמיתות מהחיים הציבוריים והפוליטיים שלנו. 

הקיום היהודי 
 
אחד הפרקים המרכזיים בבחירות הקרובות צריך היה להיות הנושא של ספרו החדש של מיכה גודמן, "חזרה בלי תשובה". במקום לעסוק באין סוף שטויות, חשוב היה לדרוש מהמפלגות לפרט מה השקפת עולמן לגבי הזיקה שבין מדינת ישראל ליהדות. כי בשאלה הזו טמון המפתח להבטחת עתיד המדינה. הבעיה היא שהאורתודוקסיה הדתית והאורתודוקסיה החילונית מתחפרות בחפירות העבר ומפספסות גיבוש עתיד רעיוני משותף, כזה שיבטיח את עצם קיום החברה הישראלית. 
 
והעתיד הזה מצוי בסינתזה שאפשרית רק במדינה הציונית, שבה יכול להתקיים חיבור ליהדות דינמית וחיה, ללא נוקשות וכפייה. זוהי סינתזה שרבים מחילים כבר היום, אבל הגיע הזמן להעלות אותה על סדר היום. 
 
גודמן שר שיר הלל להרפתקה הציונית, שמצאה מחדש את היהדות. כי היהדות האורתודוקסית של מאות השנים האחרונות היא לא דרך ההלכה הקלאסית. כפי שמוכיח הספר, היא איבדה את הגמישות וההתפתחות שאפיינו אותה לאורך מרבית הדורות. המעבר מהלכה שהגיבה למציאות והכילה אותה לדרך חיים של קיפאון, החמרות וחומות, היא תוצר הקיום בגולה. דווקא כשהחברה החלה להיפתח בפני היהודים, דווקא בגלל עושרה התרבותי, סיכנה החברה בגולה ומסכנת את עצם הקיום היהודי בקרבה. לכן אורתודוקסיה קשוחה היא עדיין הדרך היהודית היחידה שאפשרית גם כיום מחוץ לישראל. 
 
אבל דרך הסגירות וההקפאה לא באמת טובה, בוודאי שלא במדינת ישראל. הנוקשות והכפייה דוחות חלק נכבד מהציבור לקוטב הנגדי. קוטב של בורות, ניתוק ואנטגוניזם לכל דבר יהודי. והנה, דווקא בישראל הוכח שניתן לשמר חיים יהודיים ללא חומות, קפיאה וכפייה. ישראל הציונית משמרת את הלאום היהודי כדרך הטבע, ולכן מאפשרת לטבול במהות היהודית תוך הקניית חופש אישי ופתיחות, ללא הקפאת ההיגיון והתבונה.  
 
הספר של גודמן צריך לטלטל רבים בציונות הדתית וכמובן את החרדים כולם. כי התאבנותה של היהדות סותרת את עצם המהות שלה. בייחוד הוא יטלטל את מי שמרשה לעצמו לחשוב באופן עצמאי ולא רק לציית לציוויי רבנים. אבל מה שחסר אצל גודמן הוא טלטלה ממשית של מרבית הציבור החילוני. כי אומנם ניתן לשמר במדינה חיי לאום יהודיים דינמיים, אבל עדיין צריך לשמר דרך חיים שיש בה יהדות. הבעיה היא שקופרודוקציה של עוינות חילונית ודחייה דתית ייצרו ניכור הולך וגובר בין חילונים רבים לבין היהדות עצמה. ניכור שגורם לריחוק, בורות והחמצה של האוצר הרוחני שהפקידו אבותינו בידינו. ניכור שמסכן את עצם האחיזה שלנו בארץ. 
 
אנשי העלייה השנייה והשלישית שגדלו כיהודים דתיים יכלו לבעוט בסממנים של החיים היהודיים בגולה, כי הם ידעו מהי יהדות - האוצר נותר צפון בלבם. אבל ילדיהם ונכדיהם נותרו מרוקנים מתכנים יהודיים כשהם נכשלו ברקיחת הנוסחה שמחפש גודמן.
 
בהנצחתו ובהחמרתו של המצב הזה אשמים במידה רבה הממסד הדתי והרבנות, שנשלטים כיום בידי החרדים. אבל גם בתקופת המפד"ל ההיסטורית אלו לא הצטיינו בפתיחות ובתבונה. כתוצאה מהכפייה שלהם ומהחולשה הרעיונית של הזרמים החילוניים, נוצר זיהוי אוטומטי בין יהדות לנוקשות חשוכה וחסרת פשר. 
 
כך, המשך המגמות הנוכחיות יערער את יסודות המדינה ואת הקשר שלנו לארץ ישראל. ולכן חייבים למצוא סינתזה של חזרה בלי תשובה. לאתר, לסלול ולהרחיב את דרך המלך היהודית–ציונית במדינת ישראל.