הביקור בבתי אבות תמיד החליא אותי, עכשיו אני נאלץ לשים את אמא שלי שם

"עוד פעם 'בזמני'", התרגזתי, "די כבר עם זה. הרי נולדת לפני שאדיסון המציא את הנורה. תגידי, ממתי את כזו סוציאליסטית שתגורי עם עוד מאות אנשים בקיבוץ כזה, אפילו שהוא בגבעתיים?". היא הביטה בי ואמרה שחקרה את הנושא, וגם אחיה בדיור מוגן, ומאוד טוב לו שם. "יש המון פעילויות. ברידג', תיאטרון, קונצרטים, סרטים. אני לא צריכה יותר. אני תכף הולכת".

"אוי, רוני, אתה מדבר כל כך הרבה שטויות. יש לי זיכרון מצוין, ואני בעיקר זוכרת מה שאבא שלך אמר עליך: 'הוא לא יודע כלום, אבל שופע ביטחון עצמי'. תקשיב לי, הדירה שלי מוכנה, מחר ב־11:00 אנחנו נפגשים שם".

הוא צחק, נחנק מהעשן והשתעל. המטפל עשה תנועת ייאוש עם היד, אבל אפרים התארגן על עצמו ואמר: "אמרתי לך, צעירונת. אני בן 95, התאלמנתי לפני שבע שנים, אבל אני מרגיש צעיר ויש לי עוד תוכניות. תגיד לה שטוב כאן, היא תיהנה".

"יופי", עניתי לה, "אז את הסוגיה הזו מיצינו. עוד דבר קטן: את רגילה להכין ארוחת בוקר לעוזרת, שחס וחלילה לא יחסר לה ויטמין B12 והיא תחלה באפילפסיה. 50 שנה אני זוכר אותך עושה את זה, אבל כאן זה לא יעבוד. הן תגענה לשעה, ויאללה נגמר. זה לא שבע שעות כמו שהתרגלת". "ועוד דבר קטן", המשכתי, "מה קורה עם האוכל שלי? איך תכיני לי בכיריים חשמליות סירים של במיה, כרובית או חצילים במיץ עגבניות וחמיצת תרד? אני מרגיש ירידה ברמת החיים. מרשים לך לבשל ב'אקוולט' הזה?". אמא השיבה שהיא לא יודעת, אבל הבטיחה לברר. בינתיים אני מחכה.

"רוני, מצאתי את הפייג'ים של אבא שלך. ניקיתי את כולם בחומר מיוחד. גיא רוצה אותם, מתי תבוא לקחת? בנוסף, יש כאן המון ארגזי ספרים ששמרתי לך. אני מקווה שגיא יקרא את כולם. אותך קריאה הרגיעה, אולי זה יקרה גם לו. תן לי יום ושעה שבהם תגיע עם סבלים לקחת את הארגזים". אסור לתת לאמא שלי מועד מדויק, בטח לא שעה. כי היא מוודאת שעתיים לפני כן שאני ער, גם אצל כיפוש, כי היא לא מאמינה לי. "אמא, אני אמצא זמן, אל תדאגי, תשאירי לי, זה יטופל", אמרתי. "בסדר, אבל מתי?". "אין לי מושג, אמא. ברגע שאדע אכנס מסיבת עיתונאים, אבל לך אדליף את המועד שעה לפני הזמן. מה את דואגת?". "אני אמא, זה התפקיד שלי לדאוג".

סיפרתי את זה לאמא, והיא צחקה. "דיר באלאק, להגיע למצב שבו את תדברי לירח", אמרתי לה, "אני לא אעמוד בזה". "לא תעמוד? אז תשב. אל תדאג, יש לי תוכניות לראות את הילדים שלך מתחתנים, ואני רוצה לראות נינים. כל הזמן אתה בחרדות". כשהיא צודקת, היא צודקת. מעניין מדוע הגן הזה של החרדה טבוע לי בדם. ממי קיבלתי את זה?