זיקנוזיטיס באוויר: אז אמא החליטה לעבור לדיור מוגן. "אני פוחדת, רוני", הודתה, "אני לבד, אני כבר לא צעירה, ותדע לך שקשה להיות לבד". לא יודע מה נסגר עם אמא שלי. היא אלמנה כבר הרבה שנים, אישה עצמאית, חדה, מתנדבת בעירייה כמעט שלושה עשורים, נבחרה ליקירת גבעתיים בתחילת האלף הנוכחי, והיא מסרבת במשך עשורים להכניס מטפלת הביתה.
 

"תקשיב לי טוב, אם אתה רוצה שאשאיר לך משהו ולא אתרום הכל לקק"ל, אני דורשת ממך שתתחייב שלא תהיה לי פיליפינק'ה. שמעת? אני מעדיפה שתחנוק אותי באמצעות כר על הפנים, לפני שאהיה קורבן להתעללות של מטפלת. אתה לא רואה טלוויזיה? אתה רואה מה עושים לקשישים? זה לא היה ככה בזמני".
 

"עוד פעם 'בזמני'", התרגזתי, "די כבר עם זה. הרי נולדת לפני שאדיסון המציא את הנורה. תגידי, ממתי את כזו סוציאליסטית שתגורי עם עוד מאות אנשים בקיבוץ כזה, אפילו שהוא בגבעתיים?". היא הביטה בי ואמרה שחקרה את הנושא, וגם אחיה בדיור מוגן, ומאוד טוב לו שם. "יש המון פעילויות. ברידג', תיאטרון, קונצרטים, סרטים. אני לא צריכה יותר. אני תכף הולכת". 

זה כבר באמת שחרר לי את הסעיף, ה"אני תכף הולכת". זה תמיד מעורר אצלי את כל השדים. לפני הרבה מאוד שנים היא לא חשה בטוב, ואבא הבהיל אותה למיון בשיבא. הוא טלפן אלי: "מאשפזים את אמא. תגיע מיד!". האמת שנבהלתי. נהגתי אז בסובארו עם גיר ידני, דפקתי נהיגת "שודים" והגעתי בתוך דקות מהמערכת למיון. לפני היציאה עוד ביקשתי מכתבת הבריאות בעיתון שתברר בשבילי מה מצבה של גברת קופמן ואם אנחנו כבר בשלב שהג'מאעה עם האמבולנס הפרטי מחכים לסגור אותה בשקית.
 

נכנסתי פנימה ופגשתי ברופא ששירת איתי במילואים. "הלו, דוטורא, מה קורה עם אמא שלי? זהו, מזדכה על ציוד? היא צעירה, בנאדם". הוא היה נורא עייף, הביט ואמר לי שהכל בסדר. "תגיד לה רק שתפסיק לעשן, היא חטפה התקפת ניקוטין, וזה כרטיס צהוב", ביקש. נכנסתי לראות אותה. היא שכבה במיטה עם סדינים לבנים, והופתעתי בכלל שהיא לא הביאה סדינים וציפיות מהבית. שערה היה פזור על הכרית. "טוב שנזכרת שיש לך אמא", אמרה, "יפה שבאת לראות אותי, לפני שאני הולכת".
 

אבא שלי, שהיה יציקה של 1.82 מטר גובה על מטר רוחב והכיר אותי קצת כולל תגובות על אמירות כאלה, פלט מפיו את השרשר עם התליון העצום של הפייג' הכסוף (יציקה ענקית מכסף של כף יד מאוגרפת ואצבע זקורה, סגולה נגד עין הרע). "סתום ת'פה, אל תענה", הזהיר אותי, "שמעת?!". אז לא אמרתי כלום. רק אמרתי לה שתפסיק לעשן, אם כי דובק עלולה לפשוט רגל, מאחר שהיא (וגבי אשכנזי) מחזיקה בחיים את המותג אירופה.

היא לא ענתה, והיא המשיכה לעשן עוד הרבה שנים, עד שאבא סגר ספרים. באותו זמן היא נבהלה קצת ונגמלה אצל איזה מכשף בגבעתיים, בתוך דקה, באמת נס. ברור שהיא גם הכריחה אותי ללכת לנוכל הזה. הוא עשה לי את ה"רונדה" הזו עם אבן כחולה מעל הראש וסחט ממני 400 לירות סוריות דפוקות. כמובן הדלקתי סיגריה במעלית, וגם בלעתי חצי כדור מסוג קטמין כדי להירגע ולא לבצע מעשה מגונה בשרלטן הזה. 

אז המשפט "אני כבר הולכת", מלווה אותי עשורים רבים. אבל היא כאן, אלייב־אנד־קיקינג ועוד מעט קט סוגרת תשעה עשורים - עד 150 שנה, חסדי השם.  "רוני, אני רוצה שתבוא איתי לראות את הדירה שלי בדיור מוגן", היא ביקשה/הורתה/הורידה פקודה לביצוע מיידי. "אמא, אין לי זמן לשטויות האלה, אני עסוק. חוצמזה, קשה לי לראות ישישים עם זונדה באף ושמיכת משבצות מובלים בעגלה עם איזה תאילנדי, שמחפש בעיניים איזה כלב משוטט בדשא של הגן שם, כדי לסמן קורבן לארוחת לילה. תלכי עם אורלי, היא מסתדרת עם זה". 
 

זה עזר לי כמו כוסות רוח למת. "אתה בא איתנו, וזהו. אבא שלך היה חזק, הוא לא פחד מכלום. אפילו טיפול שורש הוא עשה בלי הרדמה. אתה רק נכנס לבית חולים, אתה פוחד. מה יהיה איתך?". "אמא, אל תשגעי אותי, ואני חייב לומר לך שאני מזהה אצלך סימפטומים לאלצהיימר מתקדם, את מתחילה לדמיין. מה זה 'לא פחד מכלום'? אבא פחד ממך פחד מוות. הולכת אותו זקוף מתחת לשולחן. בחוץ הוא היה עבדאי, זה נכון. אל תשני את הכרוניקה של החיים".
 

"אוי, רוני, אתה מדבר כל כך הרבה שטויות. יש לי זיכרון מצוין, ואני בעיקר זוכרת מה שאבא שלך אמר עליך: 'הוא לא יודע כלום, אבל שופע ביטחון עצמי'. תקשיב לי, הדירה שלי מוכנה, מחר ב־11:00 אנחנו נפגשים שם". 

אז הגעתי. איזו ברירה אחרת הייתה לי? זה עוד קרה בשלהי האביב, והמקום באמת פסטורלי. ישבתי על ספסל בגינה לעשן סיגריה כדי להירגע, ואז הגיע אלי ישיש, חמוש כמובן באיזה מלוכסן שנהג את עגלת הנכים שבה ישב. "מר קופמן הצעיר, שלום לך. מה שלומך? אתה לא מזהה אותי, נכון? אפשר לקבל ממך סיגריה?". הגשתי לו את החפיסה, ואז המלוכסן אמר לו: "אפרים, נו סמוקינג. אסור, דורון מגיד לי".
 

ובכל זאת, הישיש לקח סיגריה, הרים את ידו לכיוון המטפל ואמר לו באנגלית: "שששש... שקט. אל תדבר עד שאני אבקש ממך משהו". חייכתי והצתי לו את הסיגריה. הוא שאף בהנאה ואמר: "לא תזכור מי אני, אבל אני זוכר אותך. לפני הרבה שנים ההורים שלך ביקשו ממני שאארגן לך תפקיד בפרויקט המרכבה בתל השומר. הייתי אז מפקד גדול בצבא. סידרנו הכל, אבל אתה היית פושטק ורצית להיות רמטכ"ל. אתה נשארת פושטק, אני שומע אותך וקורא אותך. אין לך כבוד לכלום. בקיצור, ידידי, מה הביא אותך אלינו, באת אולי להרצות לנו?".
 

חייכתי. המלוכסן ישב בצד, חמוש באוזניות, וחזר על מילים בעברית. הנחתי שהוא לומד באמצעות מילון משפתו לשפה הקדושה שלנו. הצעתי לישיש עוד סיגריה, ופניו זרחו. הוא אפילו לא הביט לכיוון המטפל. "לא, ממש לא", אמרתי לו. "באתי עם אמא, היא רוצה לגור כאן, אז באנו לראות את הדירה". אפרים פלט עשן ואמר: "החלטה מצוינת. טוב כאן, באמת. אבל אמא צעירונת עד כמה שאני זוכר. אבא בערך בגילי". סיפרתי לו שאבא ז"ל כבר 24 שנים ואמא סגרה 87 - וזהו, היא בישורת האחרונה לעוד מרתון של 20־30 שנה לפחות. 
 

הוא צחק, נחנק מהעשן והשתעל. המטפל עשה תנועת ייאוש עם היד, אבל אפרים התארגן על עצמו ואמר: "אמרתי לך, צעירונת. אני בן 95, התאלמנתי לפני שבע שנים, אבל אני מרגיש צעיר ויש לי עוד תוכניות. תגיד לה שטוב כאן, היא תיהנה".

נכנסתי פנימה למבואה הממוזגת וסיפרתי לאמא על המפגש עם הישיש. "אמא, תקשיבי לי רגע. הזקנים פה מתייחסים לסצינה כאן כאל פיק־אפ. תיזהרי להביא לנו איזה חתן, אני לא בנוי לזה רגשית. וגם אם כן, תביאי פינגווין לעשות הסכם ממון, שלא יעבירו עלייך סיבוב. אני קולט שיש פה ימבה נוכלים. את לא רוצה להיות אייטם אצל חיים אתגר או אדוה דדון, נכון? ועם המזל שלך עוד ייפול לך לפריים חיים הכט, שיחזור מהפנסיה ויקרא לאבא החדש שלי 'סאנשיין'. אני מזהיר אותך, זה ידרדר אותי חזרה לשימוש, אז תקשיבי לי. תני לבחון את הסחורה לפני, אולי נשים עליו חוקר פרטי. אני מכיר כמה".
 

"אוי, רוני, אתה הורס. אוי, אני דומעת מצחוק, אוי, ילד שלי, כמה שאתה דביל", היא אמרה. "בסדר, בסדר, יאללה אמא, בואי ניכנס, תחליטי מתי את רוצה להתאפסן פה. רע לי פה, אמא, יותר מדי זיקנוזיטיס באוויר. אני לא נושם טוב". נכנסנו לצוות, היא העבירה להם ימבה כסף, ועלינו לראות את הדירה. קצת קטנה לאישה שחייתה ב־46 השנים האחרונות בדירה גדולה של ארבעה חדרים, אבל היא מרוצה, וזה מה שחשוב. "אמא, ביררת מה קורה פה עם עוזרת בית? זה לא מה שאת רגילה, כבר הפנמת? את לא תעלי כאן על סולם לנקות מנורות ותריסים כי את פוחדת שהעוזרת תיפצע, את מבינה מה שאני אומר לך?". היא פטרה אותי מיד בתשובה שיש כאן צוות ניקוי פעמיים בשבוע.
 

"יופי", עניתי לה, "אז את הסוגיה הזו מיצינו. עוד דבר קטן: את רגילה להכין ארוחת בוקר לעוזרת, שחס וחלילה לא יחסר לה ויטמין B12 והיא תחלה באפילפסיה. 50 שנה אני זוכר אותך עושה את זה, אבל כאן זה לא יעבוד. הן תגענה לשעה, ויאללה נגמר. זה לא שבע שעות כמו שהתרגלת". "ועוד דבר קטן", המשכתי, "מה קורה עם האוכל שלי? איך תכיני לי בכיריים חשמליות סירים של במיה, כרובית או חצילים במיץ עגבניות וחמיצת תרד? אני מרגיש ירידה ברמת החיים. מרשים לך לבשל ב'אקוולט' הזה?". אמא השיבה שהיא לא יודעת, אבל הבטיחה לברר. בינתיים אני מחכה. 

ואז הגיע סיפור של פינוי הדירה שבה היא גרה. "רוני, אני לא יכולה לקחת את כל התמונות והאומנות שיש לי בבית, כי אין מקום. תברר לי על גלריות שיבואו לראות. יש להם תוכנה, כך אני הבנתי". הרגשתי כאילו נפל לי סלע על הרגל. "אמא, מאיפה יש לי מושג באומנות? אני לא יודע לצייר קו ישר או מעגל. ויש לך כאן ציורים עוד מהפיפטיז. לא ראיתי כלום של שאגאל או רובנס, ושום פסל שלך לא יצר אותו תומרקין. את בטוחה שהציירים מתו? כי אם הם חיים, לא תקבלי לירה, ועוד יחייבו אותך בהובלה ואחסון במחסן של הגלריה. צייר חי זה פארש, אמא".
 

"רוני, תחליט. או שיש לך מושג או שאין לך, אבל אתה מרשה לעצמך להביע דעה. הזכרת לי את תומרקין. אתה יודע שהוא למד מסגרות וריתוך עם אבא שלך במקס פיין? אתה רואה שאני לא סקלרוטית, וזוכרת הכל? אתה רק תדאג שיבואו לראות, זה הכל. את ההמשך תשאיר לי". הפעלתי רשת סייענים אחרי שערכתי ניפוי ראשוני אצל המועמדים, בשתי שאלות: ספר לי מי זה רמברנדט, ובאיזה סגנון ואן־גוך חתך לעצמו את האוזן: דקר, פלורט או חרב. רק כי אני מכיר את זה מתחרויות סיוף.
 

בסוף נמצאו שניים מתאימים, ואחרי שהזהרתי אותם שלא ישלחו לי אלטע־זאכן שיגיע אליה עם סוס ועגלה ויקרא לה במגפון, הם באמת מצאו לי גלריות מתאימות בתל אביב. טלפנתי. נשלחו מעריכים שצילמו את הסחורה ונרכשו שתי תמונות. אמא לא הייתה מרוצה מקצב העבודה. "נו, מה יהיה איתך? יש לי עוד הרבה תמונות. מתי תטפל בזה? אתה כל הזמן עסוק".
 

"אמא, אני באמת עסוק. וחוצמזה, מה שאת חושבת שנורא אומנותי עם ציור של אגם באיזה חינדק באוקראינה, כנראה לא מעניין אותם. מה לעשות? זו ארץ ישראל, לא סוקולוב־פודלסקי בארץ פולסקה. נסי באינטרנט, אולי איזה פולאק דביל שאבא שלו שרף 500 יהודים בשעת עבודה, ירצה לנקות את המצפון האנטישמי שלו ויקנה את הסחורה. הוצאות השילוח לפולאק המאוס ב־UPS, עלי".
 

"אתה שוב מדבר שטויות, רוני?", אמא התעצבנה, "יש כאן תמונות שקיבלתי לחתונה עם אבא שלך, לפני 70 שנה. ציירו אותן ציירים מאוד מפורסמים". "בסדר, אמא. מפורסמים? גם אורי גלר כופף פעם כפיות וחיפש מרבצי נפט במסוקים. היום יש לוויין ולייזר, ואין ביקוש לסחורה. זה המצב". כמובן, היא טרם נכנעה, ואין לי ספק שהיא תמצא קונים. אני מכיר אותה. אבל המשכתי להישאר מתחת לרדאר ככל שהתקרב מועד הכניסה לדיור המוגן. אמא ואחותי עסקו באריזה של ביתה, ויש לה יותר חפצים מאשר בארמון וינדזור. השתדלתי להיעדר מסביבת גבעתיים, אף שאולפן הרדיו בדרום העיר.
 

"רוני, מצאתי את הפייג'ים של אבא שלך. ניקיתי את כולם בחומר מיוחד. גיא רוצה אותם, מתי תבוא לקחת? בנוסף, יש כאן המון ארגזי ספרים ששמרתי לך. אני מקווה שגיא יקרא את כולם. אותך קריאה הרגיעה, אולי זה יקרה גם לו. תן לי יום ושעה שבהם תגיע עם סבלים לקחת את הארגזים". אסור לתת לאמא שלי מועד מדויק, בטח לא שעה. כי היא מוודאת שעתיים לפני כן שאני ער, גם אצל כיפוש, כי היא לא מאמינה לי. "אמא, אני אמצא זמן, אל תדאגי, תשאירי לי, זה יטופל", אמרתי. "בסדר, אבל מתי?". "אין לי מושג, אמא. ברגע שאדע אכנס מסיבת עיתונאים, אבל לך אדליף את המועד שעה לפני הזמן. מה את דואגת?". "אני אמא, זה התפקיד שלי לדאוג". 

ביום חמישי היא עברה למעונה החדש. עשו לה קבלת פנים, ושמחתי בשבילה. במקביל התקבעה לי תודעה שזהו זה, מכאן זה וואן־וויי־טיקט, כי זה הטבע ולא מעניין אותו שזו אמא שלך. אבל יש לה עוד הרבה שנים, שתהיה בריאה. נותרה עוד סוגיה אחת לפתרון. "רוני, אני צריכה שתביא מישהו דתי להתקין מזוזות בדירה שלי", אמא ביקשה, "אני יכולה לסמוך עליך שתסדר את זה?". "אמא, מתי חזרת להיות כזו רבעצן? מה, את ברגרסיה כזו חמורה? עוד רגע תלכי לפעולות של בני עקיבא בכפר סבא. מה נסגר איתך?". "אני רוצה מזוזות חדשות. אני לא צריכה להסביר דברים ברורים. אני יהודייה".
 

אז כיפוש ארגנה את הגיס והגיסות שלי, שהביאו מזוזות כשרות, המון אוכל ושתייה - כי אצל מרוקאים אם לא אוכלים, אז השעה לא כשרה. לא התווכחתי, כי היה לי טעים. לפני שעזבתי, נזכרתי שבבואי ראיתי קשישה צועדת לאט עם הליכון, מביטה לשמיים ושואלת את המטפלת שלה: "תגידי, האור הלבן זה ירח, נכון?". נחרדתי ונזכרתי בחנוך לוין, שהשנה מציינים 20 שנה לפטירתו. "לא נועדנו ליהנות", הוא אמר, "נועדנו רק לסבול וללכת". 
 

סיפרתי את זה לאמא, והיא צחקה. "דיר באלאק, להגיע למצב שבו את תדברי לירח", אמרתי לה, "אני לא אעמוד בזה". "לא תעמוד? אז תשב. אל תדאג, יש לי תוכניות לראות את הילדים שלך מתחתנים, ואני רוצה לראות נינים. כל הזמן אתה בחרדות". כשהיא צודקת, היא צודקת. מעניין מדוע הגן הזה של החרדה טבוע לי בדם. ממי קיבלתי את זה?

tguvot@maariv.co.il