דווקא בשבוע של מחאות ואתגרי בקבוק החלטתי לנתק את כל ההתראות בטלפון - אחרי שבערב אינטימי במיוחד הטריפה את נפשי סימפוניית צלצולים מכל מיני גוונים ורמות במשך רבע שעה תמימה, ובשעה לא קונבנציונלית בעליל. הקונצרט הסלולרי הזה היה כמעט בהוראת רופא. אחרי שהתחלתי לסבול ממיגרנות בגלל עודף שהייה מול מסכים, איש חכם המליץ לי שכדאי שלכל התראה יהיה צליל שונה, מה שימנע ממני - יציר בריאה עלוב במיוחד בעל נטייה להתמכרות - לקפוץ למסך בחדווה או לחלופין בחשש בכל פעם שמשהו במכשיר הארור הזה מצפצף. הצלילים אפשרו לי לדעת מי מאחורי ההודעה, ושקט יחסי חזר לתקופה מסוימת לחיי. 

אלא שבדיוק כפי שצרות באות בצרורות - או הצעות עבודה, או גברים שמתחילים איתך אחרי תקופת יובש ואת לא יודעת במי לבחור - כך היה באותו ערב אינטימי שהיה אמור להיות שקט ורגוע, והפך למתקפת "כל מי שצריך את טליה ובחר לסמס לה בדיוק בשבע בערב". הסימפוניה התשיעית של בטהובן, שנוגנה הפעם על ידי התזמורת הסימפונית של טוויטר, פייסבוק וג'י–מייל הגיחה בביצוע צורם במיוחד. 

בפעם הראשונה בחיי לא חשבתי על 3,000 השקלים שהושקעו במכשיר הטלפון בתשלומי שוטף פלוס חיים שלמים, וזרקתי אותו בעצבים על הכורסה ממול. וממש כמו אותה הדיפת כדור ברזל בתיכון שריסקה חלון זכוכית של מכונית חונה מחוץ למגרש הספורט (סליחה), או אגרוף שהיה מיועד למדריך הג'ודו אך פגע בתלמידה ושבר לה את האף (שוב סליחה) - גם הפעם לא הצלחתי לכוון את היד כמו בר כוכבא עם החץ והקשת, והמכשיר פגע בטעות בקיר ואחר כך במשענת הכיסא והתרסק ארצה. פאוזה קטנה של חרדה שלאחריה בדיוק כמו שמספרים ניצולים אחרי הפגזה: הייתה דממת עולם. 

קמתי בעצלתיים אל השקט המוחלט שבישר על מות המכשיר. הוא הביט עלי במסך מהבהב שדמה למצמוץ אחרון של שלום. התכופפתי כדי לנסות להציל את קורבן הפלסטיק, שעמד בשטח האש שנוצר בין הנפש הנרגזת שלי לבין העולם שמבקש רק להודיע ולהודיע ולהודיע. הוא חי! קפצתי בשמחה ונשמתי לרווחה. בזכות קורס במד"א וילדות עם אבא חובש קרבי, הצלחתי לאבחן אותו כפצוע בינוני עד קשה. מגן המסך היוקרתי התנפץ לעשרות חתיכות קטנות, ושאריות מפוזרות של מילים, הודעות, התראות, בקשות ושאלות נוסח "היי, איפה את?", נעלמו בתוך בליל זכוכית בלתי קריא. 

אחר כך התברר שהפגיעה לא הייתה חמורה כל כך. "תודה לאל שזה רק מגן המסך ולא המסך עצמו", אמרתי לעצמי וחיבקתי אותו חזק. "אני מצטערת, באמת שלא התכוונתי להכאיב, אבל איבדתי את זה, אתה מבין?". 

הבהוב קטן של הבנה וצליל צורם שנשמע כמו אנחת כאב פלסטית נפלטה החוצה. חיברתי אותו לחשמל וניגבתי מעליו את הזיעה. כן, אני חושבת שהוא מבין. 

***

כשהייתי בכיתה ז', אחרי מחלה של כמה ימים, הייתי צריכה להתקשר לאחת החברות בכיתה כדי להתעדכן ולשאול מה צריך להביא ליום טיול טבע שהיה אמור להתקיים למחרת. זה היה ביום חמישי בערב, בסוף שנות ה־80. באותה תקופה שבה גם בבתים של אוהדי הפועל תל אביב כולם צפו במדורת השבט של הערוץ הראשון: המשחק של מכבי תל אביב בכדורסל. דורון ג'מצ'י, נדב הנפלד ומיקי ברקוביץ' בשיא תפארתם, בשנים שבהן מכבי לא הייתה מילה גסה או עצם שיושבת לי בגרון כשמישהו מזכיר את הקבוצה. 

"תתקשרי אחרי המשחק", היו עונים ההורים מהעבר השני של הקו ומנתקים בלי לומר ביי. המחשבה לא לענות לשיחה מלכתחילה אפילו לא עלתה על הדעת, בימים שבהם היה אפשר להשיג בני אדם רק בשעות הערב, וללא שיחה מזוהה. 

סבא שלי עליו השלום היה פותח כל שיחה איתי ב"איפה את?", עד שזה כבר הפך לבדיחה משפחתית על זה שאפילו האדם שנולד כשעוד תקשרו בעזרת יוני דואר (בתקופת המנדט!), ורק כשהיה מבוגר ממש חיברו לו קו טלפון בביתו, הבין ש"איפה את?" זו השאלה הנכונה לפתוח שיחה בעידן הסלולרי. "מה זה משנה איפה אני?" הייתי עונה לו בהתחלה בעצבים, ואחר כך בחמלה מהולה בקבלת המציאות החדשה של חיינו בהכנעה. "אני כרגיל, באמצע הרחוב, המקום שבו אנשים חושבים שנוח לתפוס אותי". 

כאמור, כמעט שבועיים אני מסתובבת עם טלפון חכם שהפך לטיפש מכורח החלטה. כיביתי את כל ההתראות החדשות ואת האפליקציות, כולל התראות המייל של העבודה והמייל הפרטי. השתקתי את כל קבוצות הוואטסאפ (סליחה מכל החברים), הורדתי מהמכשיר את פייסבוק, טוויטר ומסנג'ר, ואי אפשר לפנות אלי לא בטלגרם ולא בשום הודעה פרטית שאינה מספר הטלפון שלי. 

וגם אז, אני לא מבטיחה שאענה תוך שלוש שניות כמו תמיד, כי אני בין כה וכה "מחובר/ת". 

זה כנראה יקרה אחרי חמש דקות גג.