מערכת הבחירות ב’, שהייתה עד כה רדומה, למגינת לבם של העיתונאים המבקשים כותרות, מתחממת והולכת, גם בסיוע התקשורת. הציבור העייף מהפוליטיקה היצרית שלנו מגלה אדישות לנוכח המתרחש בזירה זו, אבל יש מי שדואג לחימום מנועים. זה לא כחול לבן וגם לא הליכוד. זה בעיקר האיש בצעיף, שכבר מציף את העיתונות והרחובות בשלטי ענק על “מדינת נתניהו או מדינת ישראל”. הוא מטיף ל”ישראל דמוקרטית”, כאילו אין המדובר בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, שהוא עצמו כינה “וילה בג’ונגל”.

כמו שאר מתחריו במרכז־שמאל, גם אהוד ברק מניף אל־על סיסמה אחת ויחידה: רק לא ביבי. אלא שהאנטי־ביבי שלו בוטה יותר, מתזז מאוד, משקע את מערכת הבחירות בעיסת בוץ. דומני שרוב הציבור, מימין אבל גם משמאל, סולד מהאיש ומסגנונו. לעת זקנה תקפה את ברק אובססיה - להוציא את נתניהו, שותפו בעבר במבצעים צבאיים ובממשלות ישראל, אל מחוץ למתחם בלפור, ויהי מה, כשלרשותו עומדים להערכתי מקורות כספיים בלתי נדלים.

והיה אם ברק לא יעבור את סף החסימה, יהיו לו כנראה די מזומנים לממן את ההרפתקה הפוליטית הזו, שחשפה לעין כל את אישיותו החמדנית. אולי אז יפחת עליו הלחץ הציבורי לגלות בעבור מה קיבל מיליונים מקרן וקסנר ומה עשה ביום חורפי אחד בדירת אדון אפשטיין.

מן הראוי להזכיר לאהוד ברק ולציבור מהי אותה “מדינת נתניהו” שהוא כה בז לה, מכתים אותה, מוציא דיבתה ברבים. זו אינה מדינתו של אדם אחד. זוהי מדינת העם כולו, על כל פלגיו, ימין ושמאל, יהודים וערבים, חילונים וחרדים, תל־אביבים וירושלמים, מרכז ופריפריה. לכולם הזכות להשתתף בבחירת כנסת ישראל, אשר הרוב מתוכה, הרוב בעם, זוכה לכונן ממשלה ולשלוט על פי עקרונותיו. במשך 13 שנים מצטברות בחרה מדינה דמוקרטית (בלי מירכאות) זו להעמיד את נתניהו בראש הנהגתה.

על פי תעמולת ברק, זו מדינה הכפופה לרצונותיו של ראש הממשלה שנוא נפשו, שזה יומיים ניצב בראש רשימת ראשי הממשלה שלנו, על פי אורך הכהונה, נתון שאיש כבר לא יוכל ליטול ממנו. “מדינת נתניהו”? אזי כיצד זה כל גנרל לשעבר, כל פוליטיקאי מתחיל וכל זב חוטם בתקשורת רשאי להטיל בוץ ורפש בראש הממשלה? יריביו של נתניהו יודעים לנצל זכות זו, בלא שום מעצור.

גם כלפי ראשי הממשלה הקודמים מן המחנה הלאומי לעת כהונתם, מנחם בגין ויצחק שמיר זיכרונם לברכה, אנשי האופוזיציה לא בררו בגינויים. כיום, סומכים על הזיכרון הציבורי הקצר, הם מביעים געגועים אליהם. נתניהו ראוי לביקורת יותר משני קודמיו, אבל לא למנות הארס המוטחות בו עד כדי סלידה ומבוכה.

מנהיג אינו צריך להירתע מביקורת גם אם היא חריפה ומוגזמת, בוודאי לא מנהיג לאומי במדינה דמוקרטית. נתניהו, שסופג ביקורת, השמצות וגסויות, מגלה איפוק כמעט בלתי אנושי מול היורקים עליו. מוחה מעל פניו את הרוק, משיב מלחמה שערה, מנהל בעוז את הקרב על המשך שלטון המחנה הלאומי, כאילו ב־17 בספטמבר תינתן לו הזדמנות ראשונה להיות ראש ממשלה בישראל.

זה לא רק אופיו וטבעו הקשוחים. זה לא רק ניסיונו הפוליטי העשיר. אלה הם גם ההישגים מהשנים האחרונות, שמאפילים בינתיים על ההסתבכויות המשפטיות: בזירה הבינלאומית, ביחסים עם טראמפ ופוטין, במאבק באיראן, בהגברת הביטחון, בצמיחת המשק, בהפיכת ישראל למדינה משגשגת, למעצמה טכנולוגית־הייטקית. האזרחים ברובם רואים זאת ביומיום שלהם, חשים את השגשוג וההתעצמות, ושום ראיון מתלהם, מודעה בעיתון או שלט חוצות לא ישכיחו זאת מהם. אין לכחש, ישנם הרבה צללים, אכזבות, בעיות חברתיות קשות. וכי איזה מנהיג אי פעם הניח את דעת כל האזרחים?

ולכן טוב שנתניהו מוליך את מחנה הימין־מרכז־דתיים גם במערכת הבחירות הקרובה. לאחריה לבטח יהיה על הליכוד לסמן מקרבו את היורש. הליכוד הוא גורם יציב, ששומר בסקרים על כוחו פחות או יותר, לעומת מפלגות של מצב רוח, שקמות ונופלות, עם כוכבי שביט שמזנקים ובמהרה דועכים.

“מדינת נתניהו” לא תאפשר שוב נסיגות חד־צדדיות, לא תוריד יישובים, לא תחלק את ירושלים, לא תחזור לקווי 67’ ותמנע את זכות השיבה. מדיניות זו לא עמדה למכשול לממשלת נתניהו בטיפוח דרמטי של היחסים עם מדינות ערביות מן המעגל השני. האם בכל אלה אפשר לסמוך על ארבעת הרמטכ”לים לשעבר, שחברו יחדיו להיאבק בשלטון הימין ובעומד בראשו?