המקום הראשון בטבלת הנושאים המחרפנים את "בלפור" יוגדר כ"כסף". זה נכון גם לגבי שווה כסף, או אירוע כלשהו שעלול לייצר כשל מערכתי שבסופו תתרגש תקלה היסטורית שעלולה לגרום למי משוכני המעון המלכותי להכניס יד לכיס (שלהם) ולהוציא משם מטבע כלשהו. המקום השני שייך לאיילת שקד. בעשירייה הראשונה יש שמות של פוליטיקאים נוספים. גדעון סער, לדעתי, בחמישייה הפותחת. יש גם שמות של עיתונאים (כולל הח"מ). שום דבר לא קשור כאן לאידיאולוגיה, ארץ ישראל או ביטחון המדינה. ושום דבר לא דומה לטרלול המתפרץ כשמישהו שם נדרש לשלם על משהו, או כשמתברר שאיילת שקד עדיין בחיים, ואפילו בועטת.
 

נאומה של שקד בהשקת הגרסה החדשה של הימין החדש בראשותה נישא ביום ראשון האחרון. במהלכו נשמעו קריאות קצובות של "הו־הא מי זה בא(ה), ראש(ת) הממשלה הבא(ה)". לכל מי שמבין משהו בבלפוריזם היה ברור שדבר כזה לא יעבור בשקט. מישהו ישלם כאן בראשו. משהו הולך להתפוצץ. הרי מדובר בחתירה תחת מעמדו של ראש ממשלה מכהן, ועוד בידי מי? בשקד עצמה, למרבה הצער, הם לא יכולים לפגוע עכשיו. היא כבר לא בשליטתם. מי כן? ננסה את המנכ"לית הנמרצת שלה, אמי פלמור.
 

נכון, פלמור לא מונתה על ידי שקד. היא מונתה על ידי ציפי לבני. אבל היא לא מינוי פוליטי, אלא מינוי מקצועי קלאסי. היא אשת מקצוע שגדלה והתקדמה ולבלבה במשרד המשפטים. לבני רצתה למנות אישה כדי להגדיל את ייצוג הנשים בתפקידי ממשל בכירים. לפלמור אין בדל של נגיעה פוליטית. היא מקצוענית, מקובלת מאוד על המשרד, סיוויל סרוונט קלאסית. עובדה ששתי שרות שונות בתכלית, ממש שמן ומים, חשו שהיא אשת אמון שלהן.
 

אבל אז הגיע המאור הגדול, אמיר אוחנה. האיש והמשילות. אף על פי שהתעקש להכריז למחרת מינויו כי אין חובה למלא פסקי דין (זה דומה לשר ביטחון שיכריז שאין חובה לשמור על ביטחון המדינה), התקבל אוחנה במשרד במאור פנים. פלמור דאגה לזה. היא נתנה לו להבין שתיישם את המדיניות שיתווה. היא גם הנחתה את המשרד כולו להתייחס לשר כאילו הוא קבוע, לא זמני. אפילו בנושא הנפיץ של מח"ש והירי בסלומון טקה לא אירעה התנגשות. 

הטור המלא במעריב "סופהשבוע"