1. לכל מי שחולף ליד גלילות - אחד הצמתים העמוסים במדינה - קשה שלא להבחין בבניין הגדול בעל החלונות הקטנים, המזדקר לגובה של תשע קומות, הנמצא בשלבי בנייה מתקדמים ונראה כמו מבצר. על חומת הפח המקיפה את האתר מתנוססים שלטים של "אסור לצלם", ובכניסה ניצבים מאבטחים הבודקים את כלי הרכב הנכנסים ואת העובדים.
 

זהו עוד בניין במתחם שבו שוכן מטה המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים. בעבר, שיטת הבנייה של המוסד הייתה של "משרדים ייעודיים", שנבנו על פי הצרכים המיוחדים של היחידות השונות בארגון. יחידות הסייבר וההייטק הפכו בשנים האחרונות לחוד החנית של המוסד ושאר ארגוני קהילת המודיעין. על כן אפשר להעריך שגם הבניין החדש מיועד למטרות אלה ויאכלס יחידות של סייבר. מהבניין יוצא גשר עילי מעל לכביש ציבורי. הגשר האטום, באורך של כמה עשרות מטרים, מוביל למגרש חניה מקורה וסגור. 
 

מכיוון שתקציב המוסד אינו מתפרסם - לא רק סעיפי הפעולות המבצעיות והמשכורות אלא גם סעיפי הבנייה והרכש - ניתן רק לשער ממראה העיניים ועל סמך הערכות המקובלות בשוק, כי עלות הבנייה יקרה מאוד. המוסד אינו חוסך באמצעים. לא רק למבצעים אלא גם באיכות הבנייה שלו, בריהוט ובציוד. כך שבהערכה זהירה, אם שטח הבניין הוא כ־10,000 מ"ר, עלות הבנייה היא בוודאי כ־300 מיליון שקל. בהנחה שמדובר בבניין לשירות היחידות הטכנולוגיות, הרי לכך יש להוסיף את הציוד היקר שיוכנס לתוכו: מחשבים, ציוד תקשורת, אנטנות וצלחות. המחיר יאמיר לעוד מאות רבות של מיליוני שקלים, ואולי יעבור את מיליארד השקלים.
 

לכל זאת יש להוסיף את כוח האדם. למוסד יש כבר יחידות טכנולוגיה וסייבר גדולות ומפותחות. אבל אם הוא נזקק לבניית בניין גדול עוד יותר מהקיים, ברור כי גם כוח האדם יגדל. מומחים לארגון טוענים כי הכנסת טכנולוגיות חדשות, מיכון ומחשבים מייעלת את העבודה וחוסכת בכוח אדם. אבל בארגונים גדולים העוסקים בביטחון, כמו המוסד, יודעים שזו טענה שאין לה בסיס. ארגונים עתירי טכנולוגיה הם גם עתירי כוח אדם. 
 

המוסד עבר בעשור וחצי האחרונים שינויים מפליגים מבחינה ארגונית־מבנית, ונעשו בו רפורמות רבות. תורות לחימה עודכנו. שיטות מבצעיות הותאמו למציאות החדשה, שבה הטכנולוגיה משחקת תפקיד מרכזי. אנו חיים בעידן של "ערים בטוחות", המרושתות במצלמות, כמעט בכל פינת רחוב ובניין, ובוודאי בכל בית מלון. 
 

זהו עידן של דרכונים ביומטריים ושל מעברי גבול מאובטחים מאוד, שהכניסה אליהם היא באמצעות זיהוי ביומטרי. זיוף דרכונים או שימוש בדרכונים שנטען כי היו גנובים או מושאלים, כפי שנחשפו במהלך שני העשורים האחרונים במבצעים של המוסד או כאלה שיוחסו לו בירדן, בניו זילנד ובדובאי, הפכו למלאכה קשה יותר. השגת כרטיסי אשראי ופתיחת חשבונות בנקים לפעילות מבצעית שלא תותיר עקבות מסובכות כיום לאין שיעור ממה שהיו פעם. בנסיבות אלה יש צורך לפתח שיטות חדשות ויצירתיות יותר כדי לבנות את סיפור הכיסוי של הלוחמים, שיאפשרו להם לחדור ליעדים ולבצע את המשימות בלי להתגלות ובלי להותיר טביעות אצבעות דיגיטליות.

התקציב של כל אחד משני הארגונים הוא כ־4 מיליארד שקל. ראש השב"כ נדב ארגמן, צילום: הדס פרוש, פלאש 90התקציב של כל אחד משני הארגונים הוא כ־4 מיליארד שקל. ראש השב"כ נדב ארגמן, צילום: הדס פרוש, פלאש 90

 

# # #
 

כל ראשי המוסד ב־30 השנים האחרונות - שבתי שביט, דני יתום, אפרים הלוי, מאיר דגן, תמיר פרדו וכעת יוסי כהן - עשו את המיטב כדי לשפר ולייעל את הארגון, הן מבחינת יכולותיו הטכנולוגיות והן בהשבחת ההון האנושי, באמצעות גיוס כוח אדם איכותי. כל זאת כדי להפוך אותו למבצעי יותר ולשפר את סיכוייו לעמוד במשימותיו. במרכזן השגת מידע על יכולות וכוונות של ארגוני טרור ומדינות אויב ומעת לעת גם הפעלת מבצעים מיוחדים נגדם, כמו חבלה והתנקשויות, שמספרן לאורך השנים קטן מאוד ממה שמייחסים למוסד ושולי ביחס לכל פעולותיו.
 

קפיצת המדרגה בתקציב המוסד החלה ב־2002, כשדגן מונה לרמס"ד. הוא נהנה מגיבוי בלתי מסויג של ראש הממשלה אריאל שרון, שמינה אותו, ושל ממשיכו אהוד אולמרט. בתקופת דגן הוכפל כוח האדם, ובמקביל לכך הואצה הבנייה ונרכש ציוד במיליארדי שקלים כדי לשפר את היכולות הטכנולוגיות ואת לוחמת הסייבר. דוגמה אחת לכך הייתה המבצע המיוחס למוסד וליחידת 8200 של אמ"ן, במשותף עם המקבילים האמריקאיים - ה־CIA וה־NSA - להחדרת וירוסים שפגעו במחשבים של תוכנית הגרעין האיראנית והשביתו חלק מהסרכזות להעשרת אורניום. 
 

תהליך ההרחבה היה כה מזורז בעידן דגן, עד שאפילו מבקר המדינה דאז, מיכה לינדנשטראוס, לא יכול היה עוד להבליג. למוסד, כמו לשאר ארגוני קהילת המודיעין ולצה"ל, יש מבקר פנים, אך הם נתונים גם לביקורת של מבקר המדינה. דוחות הביקורת של מבקרי המדינה על המוסד נותרו תמיד חסויים, אך ב־2011 התעקש לינדנשטראוס, ולמרות התנגדות המוסד פרסם חלקים קטנים מהדוח, שעסקו בעיקר באגף הלוגיסטיקה של הארגון, שאחראי על רכש ובנייה.
 

בדוח נכתב בין השאר כי נמצאו (לפני כעשור) חשדות להטיית מכרז, חוזים ללא מכרזים, העדפות קבלן ובזבוזים של עשרות מיליוני שקלים. עם זאת, הדוח הדגיש כי לא נתגלה חשד למעשים פליליים. יש לקוות כי דוחות עתידיים של מבקר המדינה לא ימצאו ליקויים או חריגה מנהלים בכל הקשור למכרזים לבניית הבניין החדש.
 

# # #
 

בעבר היה המוסד ארגון שעסק במבצעים מיוחדים (והוא ממשיך כך כיום), ובראש וראשונה ב"יומינט" - מודיעין אנושי - איתור, גיוס והפעלה של סוכנים (מרגלים) למטרות איסוף מידע.
 

במקביל, יחידה 8200 של אמ"ן התמחתה ב"סיגינט" - מודיעין שנאסף מהאזנות לרשתות תקשורת (כיום בעיקר באמצעות חדירות לטלפונים ומחשבים) ומשידור של אותות אלקטרוניים (כמו מנועי טילים). כיום חלוקה זו הולכת ומיטשטשת. לצד שיטות יומינט וסיגינט, לאיסוף המידע תורם גם "וויזנט" - מודיעין הנאסף מצילומי לוויינים או מטוסים.
 

בשנים האחרונות מאפיין את גופי המודיעין המושג "יוגינט". זהו שילוב בין יומינט לסיגינט - כלומר איתור, גיוס, הפעלה, קשר ושימוש בסוכנים באמצעים טכנולוגיים מתקדמים. אף שבמוסד שבים ואומרים כי הגורם האנושי - היומינט - נותר כלי חשוב ומרכזי, שאף טכנולוגיה לא יכולה להחליפו, לוחמת הסייבר (למשימות הגנה והתקפה) הולכת וצוברת תאוצה בארגון, כמו גם בשב"כ ובאמ"ן.
 

לאחר שהרמטכ"ל הקודם גדי איזנקוט נכנס לתפקידו, הוא שקל להקים חיל (או פיקוד) סייבר, אך בסופו של דבר גנז את הרעיון. כיום ההגנה על המרחב הקיברנטי בצה"ל היא בידי אגף התקשוב, ואילו מערך הסייבר ההתקפי נותר ביחידה 8200 של אמ"ן. גורם ביטחוני בכיר אמר לי כי למרות חילוקי דעות ומאבקי כוח פה ושם על חלוקת סמכויות וגזרות פעולה, שיתוף הפעולה בין 8200 למוסד הוא מצוין, וחלוקת העבודה ביניהם ברורה.
 

אך כאמור למרות הכנסת הסייבר והטכנולוגיות, כוח האדם של המוסד והשב"כ רק הולך וגדל. לפי הערכות לא רשמיות שפורסמו בשנה האחרונה, מספר העובדים בכל אחד משני ארגונים אלה הוא כ־7,000. לא מעט מהם מועסקים באמצעות חוזים אישיים או על ידי חברות של מיקור חוץ, שמעניקות להם שירותים.
 

אפשר רק להעריך שכמחצית מתקציב המוסד או השב"כ מוצא על שכר, ובהנחה שעלות לשנה של כל עובד או מועסק היא בממוצע כ־200 אלף שקל לשנה, הרי רק תקציב השכר של המוסד (ושל השב"כ) עומד על כמיליארד וחצי שקל (וזאת ללא תשלומי הפנסיות שהן ברובן תקציביות). מכאן אפשר להניח שהתקציב הכולל של כל אחד משני הארגונים האלה הוא כ־4 מיליארד שקל. סך כל תקציב הביטחון של ישראל הוא יותר מ־60 מיליארד שקל (ללא הסיוע הצבאי מארה"ב שנאמד ב־14 מיליארד שקל לשנה).
 

ארגוני הביון של ישראל הפכו לעתירי טכנולוגיה אך גם לזוללי כוח אדם. אין בכך כדי להטיל בהם דופי, אף שיש לא מעט קולות, גם מבפנים, הסבורים שהמוסד והשב"כ הפכו לארגונים גדולים מדי ושאפשר לקצץ הן במספר העובדים והן בתקציבם.
 

אין ספק כי המוסד והשב"כ הם ארגונים מקצועיים מהטובים בעולם. תרומתם לביטחון הלאומי של ישראל - סיכול טרור פלסטיני, גילוי מרגלים, מאבק חשאי באיראן (בראש ובראשונה חשיפת תוכנית הגרעין שלה וסיכולה), בחיזבאללה ובארגוני הג'יהאד העולמי - אינה מוטלת בספק. ובכל זאת, כדי לבדוק אם יש במערכת הביטחון בכלל וגם אצלם שומן מיותר, מן הראוי היה שהפיקוח והבקרה יהיו הדוקים יותר.

2. סימה וואקנין־גיל, מנכ"לית המשרד לנושאים אסטרטגיים, עזבה את תפקידה לפני כשבעה שבועות. את מקומה ממלא צחי גבריאלי, שהיה המשנה שלה. בשיחות עם מקורביה הדגישה כי ההחלטה לא נבעה ממחלוקת עם השר הממונה עליה, גלעד ארדן, או מאופי משימותיו השנויות במחלוקת של המשרד. על פי אותן שיחות, וואקנין־גיל, שמילאה את התפקיד בשלוש וחצי השנים האחרונות, החליטה כבר לפני חודשים כי מיצתה את עצמה בתפקיד. היא גם אמרה כי היא שלמה עם הדרך שבה ניהלה את המשרד.
 

ובכל זאת, אי אפשר שלא להתייחס לדימוי שרכש לעצמו המשרד. עיקר הצדקתו והסיבה לקיומו הוא המאבק בתנועת ה־BDS ובניסיונות לעשות דה־ לגיטימציה (דל"ג) לקיומה של ישראל. תנועת ה־BDS מנהלת מסע עולמי להטלת חרם לא רק על ההתנחלויות והכיבוש בגדה המערבית, אלא גם על ישראל, ובשנים האחרונות היא גם זוכה פה ושם להצלחה, בעיקר בקרב צעירים ובקמפוסים אוניברסיטאיים.
 

את ההצלחה הזו יש "לזקוף" לא מעט גם לעצם קיומו של המשרד לעניינים אסטרטגיים, שבשל שיקולים פוליטיים והרצון לזכות בנתח תקציבי מעצים את ה־BDS לדרגת תמנון חובק עולם, שכביכול מאיים על קיומה של ישראל. זו כמובן שטות מוחלטת. נכון, יש בין פעיליו מי שמתנגדים לזכות קיומה של ישראל, אך בסך הכל, לדעתי ה־BDS הוא זבוב טורדני לכל היותר, שאינו פוגע בכלכלת ישראל, אפילו לא בכלכלת המתנחלים. פה ושם הוא קצת עוקץ את האקדמיה הישראלית ואירועי תרבות, אבל זו לא סיבה להקים משרד מיוחד.
 

המשרד לנושאים אסטרטגיים הוא בעיני משרד מיותר, שהוקם ב־2006 כדי למצוא סידור עבודה לאביגדור ליברמן, שהצטרף לממשלת אולמרט. כעבור שנתיים, עם פרישת ליברמן, פורק המשרד והוקם מחדש ב־2009, כשראש הממשלה בנימין נתניהו החליט לפצות את משה (בוגי יעלון) על שתפקיד שר הביטחון נמסר לאהוד ברק. מאז המשרד חיפש לעצמו משמעות וייעודים בירוקרטיים, שתועלו לאחריות לכאורה לנושאים של עלייה מרוסיה וחבר המדינות (באמצעות ארגון נתיב), מודיעין והוועדה לאנרגיה אטומית.
 

ב־2014 עמד תקציב המשרד המדולדל על כ־10 מיליון שקל. ב־2015 החליטה הממשלה על ניהול המערכה נגד ה־BDS  והדל"ג והפקידה את המשימה, שמשרד החוץ היה יכול היה לעשותה, אם בכלל צריך אותה, בידי המשרד והשר ארדן. מאז נסק תקציב המשרד לסכום הבלתי נתפס של כ־300 מיליון שקל.

את התשתית הרעיונית והארגונית להגדרת ייעוד המשרד במאבק בתנועת החרם, הפסקת השקעות ועיצומים על ישראל, הקים המנכ"ל הקודם רם בן ברק, שהיה קודם לכן המשנה לראש המוסד וכיום חבר כנסת מטעם כחול לבן. בן ברק, בהפרזה, המשיל את ה־BDS ל"טרור" מסוג אחר. וואקנין־גיל, בגיבוי מלא של ארדן, אימצה את הגישה הזו. "אנו מבקשים להקים במשרד קהילה של לוחמים", אמרה לאחר כניסתה לתפקידה. 
 

באותה רוח של "לוחמה" שקלו במשרד להקים יחידת מודיעין, שתעסוק לא רק במעקב אחר פעולות ה־BDS אלא גם בפעולות ובמבצעים חשאיים להשחרת פעילי החרם, הטרדתם, השמצתם וניהול לוחמת סייבר נגדם, כולל חדירה למחשבים. בסופו של דבר, רוב הדברים לא יצאו אל הפועל. 
 

אך עצם המחשבה כבר גרמה לנזק. שמועות הופרחו בארץ ובחוץ לארץ ותיאוריות קונספירציה הופצו על התנכלויות לפעילי החרם. משהבינו במשרד כי מהלכים כאלה לא יאושרו, הועלתה הצעה שהם יקבלו סיוע לפעולותיהם מהמוסד, השב"כ ואמ"ן. המנכ"לית והשר ארדן נפגשו עם בכירי מערכת הביטחון, כולל יוסי כהן, אך הבינו שגם משם לא תבוא ישועתם. הם גייסו כוח אדם, שרובו היה מיוצאי קהילת המודיעין והקימו גוף משלהם. המשרד חולק לשלושה אגפים: מודיעין, תודעה (תקשורת) והפעלה.


ה־BDS כתמנון חובק עולם. גלעד ארדן, צילום: אבשלום ששוניה־BDS כתמנון חובק עולם. גלעד ארדן, צילום: אבשלום ששוני

 

# # #
 

וואקנין־גיל שירתה כקצינה בלהק מודיעין חיל האוויר וב־2005 מונתה לתפקיד הצנזורית הראשית לעיתונות ותקשורת, במקומה של מירי רגב. ב־2010 קודמה לדרגת תת־אלוף. היא אינטליגנטית ומהירת תפיסה, ידעה להבחין בין עיקר לטפל ומילאה את התפקיד הקשה של הצנזורית במקצועיות רבה. וזה לא עניין של מה בכך. קשה לתמרן בין החשדנות של בכירי מערכת הביטחון, שרוצים לצנזר כמעט כל מידע, לאגו והרצון לפרסם של עיתונאים. בתפקידה כצנזורית היא גילתה פתיחות וליברליות יחסית, הבנה לזכות הציבור לדעת, וידעה לאזן בין צורכי הביטחון לערכים דמוקרטיים של חופש הביטוי והמידע וזכות הציבור לדעת.
 

ולכן לא מעטים הרימו גבה כשקיבלה על עצמה להיות מנכ"לית המשרד לנושאים אסטרטגיים. בשלוש וחצי השנים שעשתה בתפקיד, היא ומשרדה עמדו בעין הסערה. באותה תקופה רבו תקריות שגרמו נזק כבד לתדמיתה של ישראל. דווח על קשרים בלתי הולמים של המשרד עם אתרים יהודיים ומיליונרים המזוהים עם הימין הקיצוני, ונמנעה לישראל כניסתם של פעילי שמאל, חלקם יהודים. במקרים אחרים, כמו של העיתונאי האמריקאי פיטר ביינהרט ועוזרת לסנאטור האמריקאי ברני סנדרס, הם עוכבו לתשאולים. פעילי שמאל בכמה קמפוסים בארה"ב טענו כי קיבלו איומים או שהתנכלו להם. 
 

לא בכל המקרים האלה הייתה ידו של המשרד. גם לשב"כ ולמשרד הפנים הייתה נגיעה בחלק מהאירועים המביכים, שתרמו לדימויה של ישראל כמדינה מסתגרת ופרנואידית. אך בשל אופי עיסוקו הם יוחסו למשרד.
 

על אף סירובה להתראיין הסכימה וואקנין־גיל למסור תגובה קצרה: "המשרד עבד ועובד בצורה נקייה לחלוטין - חוקי, אתי, אך חכם ויצירתי. לא משהו שכל קמפיינר טוב לא עושה. צר לי על התדמית שיצאה לו - שלא בצדק. לא נלחמנו בחרמות ולא באנשים. נלחמנו בתופעה קשה יותר של דה־לגיטימציה לישראל. החרמות והכיבוש זו פסאדה. מי כמוך יודע שאין לי דבר נגד הבעת דעה - על זה נלחמתי כצנזורית. אבל כשתוקפים לי את הבית - זה משהו אחר. הייתי עושה הכל שוב מההתחלה, עם אותו שר ובאותה הדרך. אין חרטות".

melmanyossi1950@gmail.com