אהוד ברק הוא אדם שעתידו מאחוריו. לא, הכוונה היא לא בהתייחס לגילו. במובן הזה הוא נראה חד ורענן מהרבה אנשים צעירים ממנו. הכוונה היא גם לא בהתייחס לדרכו הפוליטית החדשה, יהא גורלה אשר יהא. ברק הגיע לשלב בחייו שבו לא אכפת לו יותר מכלום. יש לו מטרה אחת - היא מתחילה ונגמרת בצורך להעיף את נתניהו ולהשיג תוצאה טובה בבחירות הקרובות - ועבורה הוא מוכן לשלם מה שנדרש לשלם, לדרוך על מי שנדרש לדרוך, ולשקר היכן שצריך לשקר, כאילו אין מחר.

ההתנצלות ששיגר השבוע לעבר החברה הערבית הייתה צעד ציני, מכוער וחצוף, שגרר את כולנו לשאלה הפוליטית - יסלחו לו או לא יסלחו לו, יצביעו לו או לא יצביעו לו - ועבר כאן בשקט לא מובן, בכל מה שקשור למה שהוא משדר במהותו.

לטובת הצעירים בינינו, לטובת העולים החדשים שזה מקרוב באו, ולטובת סתם ישראלים שזיכרונם כבר לא מה שהיה פעם, חשוב מאוד להזכיר על מה בדיוק בוחר עכשיו ברק לבקש סליחה. נתחיל עם זה שהביטוי "אירועי אוקטובר", שבו אנחנו נוהגים להשתמש, הוא ביטוי מכובס במיוחד. אלה לא היו "אירועים". אלה היו ימים שבהם קמו ערביי ישראל על המדינה, ובעיקר על יהודיה. ימים של טרור, של ניסיונות רצח המוניים, של יידויי אבנים בלתי פוסקים, של בקבוקי תבערה, של התפרעויות ושל ונדליזם אלים, שעבר כחוט השני בכל המגזר הערבי. היו אלה ימים שבהם יהודים הוצאו ממכוניותיהם והוכו, ימים שבהם קריאות "מוות ליהודים" נשמעו לכל אורך הקו.

נכון, תוך כדי הניסיון להשליט ביטחון בכבישים, ירתה המשטרה למוות באזרחים ערבים, ולגבי חלקם יש להצטער על התוצאה, אבל אסור להתבלבל. לא הייתה זו משטרת ישראל המשועממת שבחרה להסתער עליהם בלא סיבה. אותם שוטרים, אלה שממשלתו של ברק שלחה למשימתם וברק ירק השבוע בפרצופם, היו הגיבורים האמיתיים של הימים ההם. הם סיכנו את עצמם, הם נפצעו, הם היו מטרות להתקפות קשות, ואם לא מסירות הנפש שלהם - בסופם של המאורעות באותם ימים היינו קוברים עשרות יהודים, קורבנות של טרור ערבי מכוון.





# # #

זו לא הפעם הראשונה שברק עושה את זה. הקמת ועדת אור, בפני עצמה, הייתה סטירת הלחי הראשונה שלו למשטרה ולאזרחי ישראל, שהיו היעד של האלימות הערבית. הוועדה הזו הוקמה במטרה אחת ויחידה: להרגיע את ערביי ישראל, כדי שברק יוכל ליהנות מקולותיהם גם הלאה. כך היא התנהלה, וכך סימן מראש גם שמה הרשמי, "ועדת החקירה הממלכתית לבירור ההתנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים באוקטובר 2000". אין התפרעויות של ערבים, אין אלימות, אין טרור יומיומי נגד יהודים. יש "התנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים".

הייתי שם בימים הבלתי נשכחים האלה. גם בכבישי הצפון, הריקים מיהודים שפחדו על חייהם. גם בסיור שערכה ועדת אור, באום אל־פחם וסביבתה. גם בדיוני הוועדה בבית המשפט העליון. זו הייתה ועדה שהמשחק בה היה מכור מראש. אנשי ארגון עדאלה הרגישו בוועדה הזו כמו במגרשם הביתי. לוחמי המשטרה ומג"ב - כמו במשחק רדיוס בלי קהל.

מהומות אוקטובר 2000. קרדיט: יוסי זמיר, פלאש 90

אני זוכר את היום שבו העיד בוועדה בנצי סאו, לימים מ"מ המפכ"ל, ואז בכיר במג"ב צפון. סאו, בהופעה מרשימה, ניסה להכניס את השופטים לאווירה ששררה בשטח, כשאבנים ובקבוקי תבערה איימו לפגוע, כשכבישים נחסמו באלימות, כשנהגים יהודים נשלפו מרכביהם. ניסה ונכשל. שאלותיהם האקדמיות המלומדות של שלושת חברי הוועדה המעונבים, בחדר הממוזג, תחת אורות הניאון, העידו מתחילת הדרך לאן העסק הולך.

זה יהיה פירוט ארוך מעט, אבל אין ברירה. אחרת אי אפשר יהיה להסביר ולהזכיר מה חווינו אז - באירועים שאותם הגדיר ראש המרחב הצפוני של השב"כ כקשים מאז קום המדינה - מצדם של מי שמהם מבקש עכשיו ברק סליחה, בשמו, ובהתחשב בעובדה שהוא היה אז ראש ממשלתנו - גם בשמנו.

# # #

בכביש הראשי שליד טמרה, שם כנראה החל הכל, חסמו תושבים מהיישוב את הכביש הראשי עם צמיגים בוערים, מוטות ברזל ומקלות. כלי רכב של יהודים שנקלעו למקום "עברו 'בדיקה' על ידי המתפרעים, כדי לברר אם נמצאים בהם יהודים", כך תיארה ועדת אור. "כלי הרכב שבהם התגלו יהודים ספגו בעיטות וחבטות בחלונות, ובמקרים אחדים אף הוכו נוסעיהם על ידי ההמון. בינתיים החלו המתפרעים לנפץ את הרמזורים ואת עמודי התאורה במקום... השוטרים הותקפו על ידי המון מסתער אשר יידה לעברם אבנים... השוטרים דיווחו על ירי שבוצע לעברם".

בעראבה עלו ערבים על נקודת המשטרה בכפר והרסו אותה לחלוטין. אלפי תושבים נאספו במגרש המקומי וצעקו "ברוח, בדם, נפדה אותך, פלסטין". במג'דל כרום הניפו ההמונים דגלי פלסטין, ומאות רעולי פנים יידו אבנים אל מכוניות חולפות על כביש עכו־צפת, ובהמשך שברו את הרמזורים בצומת. "אופי האירועים, כפי שהצטייר באותה עת, היה קשה - ונדליזם, ניסיון לפגוע בכוחות משטרה, ניסיון לפגוע ביהודים, שריפת כלי רכב, בדיקת תעודות זהות ותחושה כוללת של כאוס במקומות שונים", כתבה הוועדה.

באום אל־פחם התמודדו השוטרים עם המון אלים ופרוע שתקף אותם ואת הנהגים בכביש הראשי של נחל עירון. בצומת דיר אל־אסד יידו ערבים אבנים, ברזלים ובקבוקים לכיוון כלי הרכב שבציר 85, כשרכבו של מפקד תחנת המשטרה המקומית מותקף על ידי ההמון, ניזוק ושמשתו האחורית מנופצת. מכוניות חולפות נפגעו. בכמה מקרים גרמו יידויי האבנים לתאונות דרכים עם נפגעים. ההמון הערבי החל להיכנס לקניון סמוך, שם ערכו יהודים קניות, ובמוקד המשטרתי התקבלו קריאות דחופות לעזרה. נהגים, שרכבם נתקע בחסימה וחששו לחייהם לאחר שמכוניות הותקפו באבנים ובקבוקים, יצאו והחלו להימלט רגלית.

זו לא הייתה מחאה. זה היה מפגן של שנאה לכל מה שמריח מיהודים. בצומת ג'דיידה חסמו ערבים את הכביש ועצרו כלי רכב על מנת לברר אם הנוסעים שבהם יהודים או ערבים. באחד המקרים, כשהוברר להם כי נהג הרכב הוא יהודי, רגמו אותו ואת רכבו באבנים רבות, עד שהנהג חילץ עצמו בקושי רב מן האירוע, כשהוא פצוע ומדמם, לאחר שרכבו הוצת. "שרון ניגן את ניגון הדם, וברק את ניגון המוות", קרא אחד הנואמים בהפגנת אלפים בשפרעם, "אנו נמשיך להפגין ולעמוד בפני המרצחים, ולמחות על פשעיהם".

באזור משגב סגרו מאות מתפרעים - חלקם רעולי פנים וחמושים באבנים וברזלים - את הצומת המוביל ליישובים אבטליון, יחד והררית, וניתקו אותם. בכפר מנדא נאם ראש המועצה על "התחלת התהלוכה לשחרור אל־אקצא", ונתן את האות ליידויי אבנים על שוטרי מג"ב. המתפרעים לא הסתפקו בזה, הפילו עמודי תאורה וחסמו את הכביש צפונה. נהגים יהודים שנקלעו למקום נעצרו על ידי ערבים. באחד המקרים הותקף נהג באבנים ורכבו נהפך.

בסמוך לפוריידיס, בכביש ואדי מילכ, נחסם ציר התנועה המרכזי הזה, והמתפרעים הציתו בו אוטובוס. כ־150 מפגינים ירדו לכביש חיפה־תל אביב והלכו על השוליים לכיוון הכניסה הדרומית של פוריידיס, כשהם צועקים "מוות ליהודים", ודופקים על הפח של מכוניות שחלפו לאטן על הכביש. בשלב מסוים הם הגיעו למסעדה שבשולי הכביש, השייכת לתושב פוריידיס, שנהג לתלות דגל ישראל בחזית המסעדה. באותה שעה ישבו לקוחות יהודים בתוך המסעדה ואכלו.

חלק מהצעירים המקומיים פרצו לתוך המסעדה, קרעו את דגל ישראל, הרסו כל מה שנקרה בדרכם, ותוך קריאות "מוות ליהודים" ניסו להגיע אל הלקוחות היהודים ולפגוע בהם. בעל המסעדה, יחד עם בני משפחתו, חצצו בין המתפרעים לבין הסועדים, כשהם מחזיקים בידיהם קרשים וסכינים, ומאיימים לפגוע במתפרעים.

באום אל־פחם ירד ההמון אל הכביש והחל לפגוע בכלי רכב של יהודים שעברו עליו. כוח משטרה שנכנס ליישוב במטרה להדוף את המתפרעים הותקף בבקבוקי תבערה. "אחרי כן", מציינת ועדת אור, "ביצעו מאות תושבים מעשי ונדליזם חמורים, שכללו עקירת עמודי חשמל ותאורה וגדרות ביטחון, הצתת מוסדות ציבור, בתי עסק וכלי רכב והשלכת חפצים שונים לכביש הראשי שבמקום".

בצומת ערערה העלו עשרות צעירים באש אוטובוס של אגד, לאחר שהכריחו את הנהג לצאת ממנו; ובכניסה לכפר קרע יידו צעירים אבנים על מכוניות של תושבים מהיישוב קציר.

ההתפרעויות והאלימות עברו בין כל יישובי המגזר. בנצרת קראו 1,500 מפגינים "אללה אכבר", "ברוח ודם נפדה אותך, אל־אקצא" ו"ח'ייבר ח'ייבר יהודים, צבא מוחמד עוד ישוב", ואחרי יידויי אבנים אל שוטרים, העלו באש את סניף בנק הפועלים המקומי. עשרות אנשים הסתערו לעבר תחנת המשטרה, כשברקע המואזין מזעיק את התושבים, והקהל קורא להרוג יהודים. בשלב מסוים נורתה אש חיה לכיוונם של השוטרים ואחד מהם נפגע.

# # #

מחזיקים ראש? זוכרים שכל הפירוט הזה בא רק כדי להסביר על מה מבקש אהוד ברק סליחה, וממי הוא מבקש? הלאה.

תושבים מכפר כנא ירדו אל צומת בית רימון וביצעו מעשי ונדליזם, שכללו, בין השאר, ניפוץ רמזורים באבנים והפלת עמודי רמזורים לכביש. שני יהודים, שהותקפו מקרוב על ידי ההמון, הצליחו לחלץ את עצמם רק תוך ירי באוויר. בטורעאן הותקפו אנשי המשטרה ביידוי מאסיבי של אבנים, גולות וברזלים. בעין מאהל יצאו אלפים מהכפר, יידו אבנים לעבר כלי רכב של יהודים, עקרו גדרות ביטחון, אבני שפה, תמרורים ועצים, דרדרו סלעים וצמיגים בוערים מהגבעה הסמוכה לעבר הכביש וניפצו פנסי תאורה.

תושבי ריינה הצליחו לחסום את הכניסות לנצרת עילית הסמוכה, שרפו צמיגים וניסו לפרוץ אל שכונת הר יונה בעיר. בטירה זרקו ערבים אבנים ובקבוקים. יהודי שנקלע למקום ומצא את עצמו במרכז התקהלות של כ־300 איש, הוכה בפניו על ידי תושב מקומי, שווידא קודם לכן שהוא יהודי. בטייבה נורתה אש חיה לעבר ניידת משטרה.

ביפו הפסטורלית נאספו צעירים ערבים ברחוב יפת והשליכו אבנים, בלוקים ובקבוקי תבערה. צוות טלוויזיה הוכה קשות. אחד הצלמים הותקף על ידי כ־20 איש, הופל ארצה, הוכה באבנים בראשו, בבטנו ובחזהו, וחולץ מהמקום רק כאשר אחד התושבים התערב והצליח לחלצו מידי ההמון. בהמשך ביצע ההמון מעשי ונדליזם שונים, ובכלל זה שבירת שמשות של חנויות, הצתת חנויות, הצתת דוכן מפעל הפיס, הצתת סניף דואר, עקירת תחנת אוטובוס, פריצה לדירות של יהודים וזריקת אבנים לעבר שמשות המבנה המשמש, בין היתר, את הפרקליטות הצבאית.

גם בנגב לא טמנו הבדואים את ידם בצלחת. אבנים יודו לעבר נהגים בכבישים רבים, אוטובוסים של אגד נרגמו, וניידות משטרה ספגו בקבוקי תבערה. ברהט תקפו רעולי פנים את תחנת המשטרה ואת כלי הרכב שחנו בחנייתה, ניפצו שמשות, ועל הדרך שרפו כליל את סניף בנק מרכנתיל ואת סניף קופת חולים מכבי.

58 שוטרים ועשרות אזרחים נפצעו רק ביום הראשון של המהומות. רמזורים ועמודי תאורה הושמדו בסדרה של צמתים. בשישה יישובים הותקפו סניפי בנקים. שורה ארוכה של יערות הוצתו.

# # #

בצומת משהד, רשמה הוועדה דיווח, סימנו צעירים מקומיים כלי רכב של יהודים וכלי רכב של ערבים. הם התמקמו בתחנת אוטובוס בכניסה לכפר ואותתו לחבריהם, שעמדו בהמשך הכביש, לגבי זהות נוסעיו של כלי רכב. הנוסעים היהודים נרגמו באבנים. בנחף גלגלו המתפרעים צמיגים בוערים לכביש 85, כשהם קוראים "מוות ליהודים". הצמיגים הבוערים עברו את מעקה הבטיחות והמשיכו להתגלגל לעבר החניון של מרכז הקניות חוצות כרמיאל. כוחות המשטרה עצרו את הצמיגים ברגליהם ובאמצעות ניידות שהציבו, כדי להגן על באי הקניון.

בעכו, עיר מעורבת שרבים אוהבים לנופף בדו־קיום הקיים בה, גרמו משתתפי תהלוכה נזקים גדולים למסעדות ועסקים. הפורעים השליכו, בין השאר, חביות אש בוערות וגרוטאות שונות לעבר השוטרים, הציתו דגלי ישראל והניפו דגלים פלסטיניים. בפארק התעשיות אפק, שבמרכז התגודדו מאות מתושבי כפר קאסם, זרקו אבנים, שרפו צמיגים, הוציאו נהג יהודי מרכבו, הכו אותו והציתו את רכבו. בחיפה ירדו מאות מפגינים לאזור ואדי ניסנאס, סגרו את הכביש למשך כחמש שעות, שרפו צמיגים ויידו אבנים לעבר השוטרים.

בצומת בית רימון עצרו חמושים ערבים נהגים בכביש, הוציאו אותם מרכבם, בדקו את תעודות הזהות שלהם ושחררו אותם לדרכם רק אחרי שווידאו שמדובר בערבים. עולים חדשים, שנחתו באותו לילה לראשונה בישראל, עברו היכרות ראשונה מפחידה למדי עם המציאות כאן. כשנהג המונית שאיתו נסעו הגיע לאזור צומת בית רימון, סימנה לו קבוצה של ערבים שיעצור. הנהג שנבהל הגביר את מהירותו וניסה לברוח. כעבור כמה קילומטרים שם לב שמספר כלי רכב נוסעים בצמוד אליו, ולפתע שמע יריות. כשעצר במחסום משטרתי שאליו הגיע וירד לבדוק את הרכב, גילה סימני ירי. כדור אחד פגע בפגוש האחורי, כדור שני גרם לפיצוץ באחד הגלגלים, וכדור נוסף חדר למשענת הראש של המושב האחורי. השמשה הקדמית של הרכב הייתה מנופצת, ואבן גדולה הייתה מונחת על המושב הקדמי סמוך לנהג.

תושב טבריה שהגיע לאותו צומת למחרת ניסה להימלט עם רכבו מעשרות רעולי פנים, שרצו לעבר רכבו בצעקות, כשהם מחזיקים מקלות ואבנים. אחד המתפרעים הצליח לנפץ באמצעות סלע את שמשת חלונו של הרכב ופגע בפניו של הנהג היהודי. הנהג ניסה להמשיך בנסיעה, אך נתקע במחסום ואיבד את הכרתו. המתפרעים רגמו את הרכב באבנים. מספר תושבים מהכפר חילצו את הנהג מן הרכב, בעוד אחד מהם אומר לרעולי הפנים כי מדובר באזרח ערבי ולא ביהודי.

במצפה עדי ניסה המון מתושבי שפרעם לתקוף את היישוב והצליח להגיע למרחק של כמה עשרות מטרים מבתיו הראשונים. ביישוב היהודי סגרו את השערים והציבו חמישה חיילים כדי לאבטח את התושבים מבפנים. המתפרעים נשארו שם כשעתיים, כשהם צועקים, מקללים ומאיימים כי יהרגו את התושבים ומשליכים אבנים לכיוונם. היישוב ניצל בחסות השוטרים. ואם כבר בשפרעם עסקינן, בעיר הזו הוצתו חמישה אוטובוסים של אגד. בנוסף, הוצתו בנק ומבנה העירייה והושחת בית כנסת יהודי עתיק בעיר, שבו נקרעו ונשרפו ספרי תורה.

בצומת דיר אל־אסד התפרעו 500 תושבים ערבים, חסמו את כביש עכו־צפת בצמיגים בוערים, הפילו עמודי תאורה, פגעו ברמזור, הציתו כרמי זיתים ומבנה של חברת החשמל, והציתו אש באזור הסמוך לתחנת הדלק שליד הצומת, אגב קריאות "מוות ליהודים". ברמלה, לבד מיידויי אבנים וגרימת נזק לרכבים של יהודים, נעשה ניסיון להצית בית כנסת. בלוד בוצע ירי לעבר יהודי תושב המקום, אשר נפצע באורח קשה. וכל זה לפני שהזכרנו את בכור ז'אן, יהודי שנרצח כשאבן שהשליכו לעברו תושבי ג'יסר א־זרקא מהגשר הסמוך לכפרם, ניפצה את שמשת רכבו ופגעה בו פגיעה קטלנית.

# # #

יכול להיות שיש כאן מי שלא זוכר את הימים האלה וחושב שכמה עשרות צעירים ערבים יצאו מהכפרים כדי להפגין, ושניים־שלושה מהם, במה שאליו ניתן להתייחס כמשובת נעורים, העיפו איזו אבן או שתיים. לאלה חשוב להזכיר שמדובר היה בעשרות אלפי מתפרעים, בפריסה רחבה, בכל היישובים הערביים, מצפון ועד דרום; שבימים ההם יהודים חששו לנסוע בצפונה של המדינה; שכל רכב יהודי היה מטרה, רק משום שהוא יהודי.

נדמה שהגיעה העת להיגמל מהסלחנות הבלתי נתפסת הזו אל כל מה שעושים ערביי ישראל. לא, אם אריאל שרון עולה להר הבית, זו לא סיבה להתפרע ולנסות לרצוח יהודים. ואם כמה יהודים עושים מעשה מתועב ורוצחים את הילד מוחמד אבו חדיר, אין לערביי ישראל שום היתר לצאת לרחובות באלפיהם ולנסות להרוג יהודים באבנים, בבקבוקי תבערה ובמטעני חבלה, כפי שיהודים לא יוצאים באלפיהם לנקום בערבים, אף שיש קצת יותר ערבים שרוצחים יהודים מאשר להפך.

נכון, צריך להיזהר בהכללות, אבל בכל מה שקשור לאלימות של אוקטובר 2000, מותר בהחלט להכליל. זו הייתה אלימות ערבית רחבת היקף, שביקשה לפגוע ביהודים באשר הם יהודים, ואם היה מישהו בחברה הערבית שלא התחבר אליה, איכשהו לא ממש הרגשנו אותו.

אני זוכר את אותו לילה שבו חזרתי מטבריה ונהגתי לכיוון הקריות כשאני לבד על הכביש, כמו במדינה אחרי הפצצה גרעינית, משקשק מפני הצפוי, מצפה לאבן שתתעופף, ליד כל כפר ויישוב ערבי. איך, לעזאזל, מוכן מי שכיהן כראש הממשלה שלי בימים הארורים ההם לבקש סליחה ממי שפרעו בנו בכבישים, ממי שצעקו לנו "מוות ליהודים"? כמה נמוך יכול לגרור אותנו האיש הזה, במסעו לקושש קולות?

kalman.liebskind@maariv.co.il