"מאמי, אחי הזמין אותנו לארוחת ערב אצלו. הודעתי לו שאנחנו באים. תן לי את הסלולרי שלך, לרשום את זה ביומן. אני מזהירה אותך לא להבריז".

"בטח, כיפוש. רק תגידי לי באיזה יום, כי אולי אני עסוק. את יודעת - שידורים, פגישות, אולי איזו הופעה, חסדי ה'. עוד שאלה פעוטה: כמה סועדים יהיו, האם רב יאמר דבר תודה, או באים, אוכלים ומתפיידים?"
 

"אני לא יודעת, מאמי, ואני גם לא שואלת. אוכל יהיה, טעים והרבה. למה אתה צריך לדעת את כל התשובות האלה מראש? מה, זו הפקה שאתה שולח אותי להגיש מפרט טכני? אתה מגיע, מארחים אותך כמו בן מלך רק שיהיה לך נעים ונוח, ואף אחד לא מטריד אותך".
 
# # #
 
אז ביום שלישי היא הגיעה לאסוף אותי אחרי השידור ואחרי שדאגה שאתגלח לפני שאני יוצא לרדיו ונראה "אנושי", כהגדרתה. 
 
"מאמי, להביא לך ג'ינס, סניקרס וחולצת כפתורים?", שאלה, "אפשר אולי? בשבילי?".
 
רף הדרישות שלה עולה בהתמדה מדאיגה בשבע השנים האחרונות. מאדם שדיבר 132 מילים ביום ממוצע ב־2012, שרובן היו "סבבה", "אם מתאים לך, אז מתאים גם לי", "אני רק רוצה שתהיה מאושר", "אין לי שום דרישות ממך, זולת אחת: אל תגרום לי לא להאמין בך" - בשנת 2019 היא הפכה למג"ד, ללא שום קורס פיקודי, אפילו לא קורס מ"כים. פשוט מבלי שאתעמק בסוגיה כי אני טרוד בשגרע, נוצרה המציאות הזו. איני מחליט על כלום, אני רק טרוד בביצוע. 
כל הגורמים מסביבי מתקשרים אליה ומתאמים, וכמו בשירו של מאיר אריאל זצוק"ל, "נשל הנחש", אני חי את השורה "לך תצא מזה עכשיו, איך תצא מזה עכשיו".
 
אז עניתי לה שמה פתאום ארוך? קיץ עכשיו, ואיני יכול שהבגד ייגע בי. ועוד נעליים? מה, אנחנו חיים בלפלנד? רק בגלל שאני אדם שנותן כבוד, אני לא מוריד את הכפכף אצל המארחים. 
 
"טוב, אנחנו בדרך, כיפוש. יש לך עוד איזו בקשה לפני שמגיעים?" 
 
"כן, משהו קטן", היא מיהרה להשיב, "תשתדל לא להיות עם הטלפון ביד כל הזמן. אנשים פונים אליך, ואתה עונה להם תוך כדי גלישה או כתיבה. אל תענה לי 'יש לי חלוקת קשב, אני 40 שנה עם אוזניות על הראש'. יש לך הפרעת קשב, ובנוסף הפרעה של מיזנתרופ, שלא רואה אף אחד ממטר, חוץ מעצמו. נסה גם לחייך, זה יפה לך". 
 
לא עניתי, כי אין מה. זה כבר טבע שני אצלי להיות מעודכן ככל שניתן. קורים דברים, ולהיות מופתע זה סוג של לוקסוס שקשה לי לאפשר לעצמי. 
 
# # #
 
הגענו. האירוע לא היה בבית של אחיה, דודו, אלא באולם. בהערכה ראשונית, ספרתי כמאה איש, קללללל. 
 
"נו מה, כיפוש? ארוחת ערב אינטימית, הא?". 
 
היא רק חייכה בתגובה. לאשתי יש שלושה אחים ושתי אחיות. לשישה יש 28 ילדים, גיא הוא הצעיר שבהם. עד פטירת האמא, לפני יותר מארבע שנים, נספרו גם 47 נינים, אבל נוספו כמה מאז, חסדי ה'. רוב השבט הזה נכח במקום. 
 
"תגידי, כיפוש", שאלתי אותה אחרי שהתיישבנו והתרכזתי בעיבוד מזון. "את מכירה את כל האחיינים שלך? יש כאן בזירה סד"כ של שתי פלוגות טירונים. אני הייתי מתקשה לזכור את כולם. גם כך אני בקושי זוכר שמות של אנשים".
 
היא שוב חייכה. "ברור שאני זוכרת, זו המשפחה שלי. כשאחי הבכור התחתן, הייתי בת 10. בנו הבכור הוא בן 40, ואני בת 51. איך לא אזכור אותו ואת שאר האחיינים?". 
 
היה יופי של אוכל, באמת. ואז הקרינו מצגת וידיאו על משפחת יפרח, שהכינה אחת הנינות. כשראיתי את חמותי רחל ז"ל על המסך, נזכרתי שהייתה לה בשנותיה האחרונות מטפלת ממולדובה, גלינה, שסעדה אותה במסירות מדהימה. היחס אליה היה כאל בת משפחה. הם קראו לה גליה והיא שמחה על כך. היא אף למדה עברית ונכחה בכל האירועים המשפחתיים, ארוחות שבת וחג כאורחת. אחרי פטירת חמותי היא שבה למולדתה, לבעלה ולשני ילדיה שאותם ראתה רק בחופשות של חודש בשנה, במשך שבע שנים. 
 
שאלתי אותה פעם על הניתוק ממשפחתה, והיא הסבירה לי את המצב: "לעבוד בישראל, בשכר שאני מקבלת כאן ושולחת את רובו לבעלי, זו האפשרות היחידה שלנו להגיע לבית פרטי, לסדר אותו ואפילו לחסוך. נכון, הניתוק קשה, אני רואה את הילדים כמה פעמים ביום במחשב שהמשפחה כאן קנתה לי, אבל זו הדרך היחידה שלי להתקדם. גם בעלי עובד קשה מאוד, ואמא שלי עוזרת בטיפול בילדים".
 
החשיבה שלי אסוציאטיבית ורצה מהר. הזיכרון מגליה התחבר לגירוש המטפלות הפיליפיניות שבחרו שלא לשוב לארצן עם פקיעת אשרת העבודה שלהן (שניתנת לחמש שנים ואפשר להאריכה אם המעסיק/ה עדיין זקוק/ה לשירותי המטפלת), ילדו כאן ילדים וחיו כשב"ח, ופחדו כל יום ממעצר של רשות ההגירה והאוכלוסין. 
 
הציבור המאוס מעוניין לשמור על טוהר הגזע בכתריאליבקה, בעידודו של דייר אגם הדרעק, המנהיג שמטיף לטוהר הגזע, אדון סמוצ'קנע. הנ"ל חושש שכמות של 600 ילדים שנולדו כאן לפיליפיניות תזהם את היהדות הקדושה (7.6 מיליון נפש, כולל זרע ישראל שמונים כ־450 אלף נפש) ותיצור התבוללות, רחמנא ליצלן. 
 
המדקדקים אף מצהירים שבחוזה העבודה שלהן, נאסר עליהן להיכנס להריון. לא בדקתי את האיסור הזה, אבל ברור שהחוק אוסר על שהייתן כאן. בכל יום נתון מסתובבים כ־200 אלף ישראלים במדינות שונות בעולם, גם אחרי שאשרת התייר שלהן פגה. רק בארה"ב כמות השב"ח חוצה את ה־100 אלף. אסור להם לעבוד, אבל הם עובדים. הם מחפשים בן/בת זוג כדי להינשא בנישואים פיקטיביים, בתשלום כמובן, כדי לקבל אשרת עבודה ולהתחיל בהליכי התאזרחות. הסנאטור הדמוקרטי המנוח, טד קנדי, שהיה רגיש לנושא המהגרים הבלתי חוקיים בארה"ב בשנות ה־80 של המאה הקודמת, עזר בחקיקה להרבה ישראלים לקבל גרין קארד אחרי חנינה של רשות ההגירה, אם כי החוק שיזם נועד בעיקרו לסייע להיספאנים. 
 
תעשיית הרמאות וההונאה בארה"ב בנושא הגרין קארד פורחת כבר עשרות שנים, ותמשיך לפרוח. בשנות ה־80 היה טרנד של מקצועות נדרשים באמריקע, כתנאי לרישיון עבודה. החרדים פיתחו מיזם באמצעות המקצועות נגר כלי קודש וסופר סת"ם, ואלפי קבלני שיפוצים, אינסטלטורים, מוכרים בעגלות בקניונים ונהגים בחברות קאר־סרוויס שילמו להם כסף טוב. הם התבקשו להתחפש לחרדים, לעלות לאוטובוסים שנשכרו עבורם בניו יורק, לחצות את הגבול לקנדה, להגיע לקונסוליות האמריקאיות שם, ולקבל את הגרין קארד הנכסף. 
 
ליוויתי פעם הסעה כזו, כדי לראות את הפארטיה עם החברים ולהתחזק כיהודי טוף. אני לא נזקקתי לסרוויס של החניוקים. נישאתי לאמריקאית בישראל, שתי בנותי הן אזרחיות אמריקאיות. אבל כדי להיות ישראלי טוף, אתה חייב להשתלם גם בדת שלך. כך אני מאמין.
 
לפיליפיניות אין את הקומבינה בגנטיקה שלהן. אין להן את הנוכלות בדת כמונו היידעלך, אז גורלן לגירוש נקבע מראש. 
 
עכשיו, מי בדיוק יטפל בקשישים, בנכים, בחולים הסיעודיים? אנחנו, היידעלך? מה פתאום? נביא שפחות מאיזו ארץ, שהן תטפלנה בחיתולים עם הדרעק ותחלפנה שקיות שתן. מה קרה? אנחנו גזע קדוש, אומנם גזעני, אבל קדוש. כך לימדו אותנו. 
 
# # #
 
המטפלות הפיליפיניות אינן אלימות, הן חיות בחברה הסגורה שלהן, ולא מפריעות לאיש. זה לא דומה למצבם של הפליטים האריתריאים והסודנים, שחלקם התארגנו כאן בארגוני פשע והשתלבו בסצינת הפשע המקומית. אם הן חומלות על הנזקקים שלנו, אפשר היה לחמול עליהן ועל ילדיהן שנולדו כאן.
אני מייחל להגיע ליום שבו רשויות ההגירה במדינות העשירות, שאליהן נוהרים הצעירים והצעירות שלנו, יתחילו במבצעי גירוש המוניים חזרה הביתה. חשוב לזכור שאדם שמגורש מארצות אלה לא יכול להיכנס אליהן שוב. 
 
גם ליידעלך הטובים כאן שזועקים שנאסר על המטפלות להרות, יש לי פתרון יעיל. כל סטודנט וסטודנטית מישראל שלומדים בחו"ל וחס וחלילה הולידו צאצאים - יגורשו מיד לארץ הקודש. חשוב לזכור שאשרת לימודים אינה מתירה לעבוד, אבל ליידעלך יש היתר מהקב"ה, אז הם עושים מה שבראש שלהם, ומרמים הפקר־הפקר־פטרושקה. אנחנו הרי עם לבדד ישכון, ואנחנו עם בחירה, אז רק פה בכתריאליבקה. 
 
אז אולי, ממש אולי, נלמד מהי התעמרות במסכן ובחלש, בעבד ובשפחה, ונפנים את המשפט: ואהבת את הגר. גם אם לא בדיוק התגייר, כי חשש לזהם את היהדות הטהורה. היותם פיליפינים שנולדו כאן לא מונעת מהם לשרת בצה"ל, לעבוד ולשלם מסים. כן, בניגוד לכמה יהודים קדושים שאנחנו החילונים נאלצים לממן כאן, כי הם בזים לשירות צבאי ולערך של עבודה.
 
מדהים ששר הפנים אריה דרעי אישר בחתימתו אזרחות לשני כדורסלנים. ריצ'י האוול התאזרח כאן באמצעות נישואים פיקטיביים בקפריסין, ולאשתו בכאילו שילמו גורמים אינטרסנטיים הרבה כסף כדי שתשתוק ולא תתלונן. כל המעורבים פחדו ועדיין פוחדים מחקירה של יאחב"ל, וכמובן שכסף יענה את הכל; לאמרה סטודמאייר, יהודי רק בעיני עצמו שקרא לעצמו יהושפט ללא שום הכרה של מוסד רבני כלשהו, ניתנה אזרחות על "בסיס זיקה ליהדות". מה זו זיקה ליהדות? ומי בדיוק הסמיך את אדון דרעי לקבוע שיש לו זיקה למשהו. האם נערכו לו מבחני זיקה? לא!!! היו לו תומכים שמצאו את הדרך ללשכת השר. הוא הרי חיזק את הקבוצה הקדושה של הפועל ירושלים, בירת הנצח הקדושה שלנו. 
 
אגב, שני היהודים הקדושים החדשים כבר לא אצלנו. אזרחות או לא, הם מחפשים עבודה בחו"ל, אולי בסין. שם לא ייתנו להם מעמד של רב בשכונה, והם לא יצטרכו להתחפש כמו יהושפט עם כיפה וציציות. בסין יש חוקים לזרים. שם, בצ'יינה, כאשר שר בממשלה חשוד במרמה, בא קצין סיני מתוק, דופק לו כדור בעורף ועוד לפני שהוא מגיע לרצפה קוצרים תשעה מאיבריו וכמובן את כל עורו כדי להשתיל אותם בחולים. 
 
עניין של השקפה כמובן, הסינים הרי לא היו בג'בל מוסא כדי לקבל את עשרת הדיברות. ג'מעת המלוכסנים גם לא חגגה מתחת להר כדי ליצוק עגל מזהב, כי אצלם הפחד מדבר. הם לא מפסיקים לשפשף את העורף, כאשר הם רק חושבים לבצע פשע. הם יודעים איך זה ייגמר.
 
# # #
 
בדרך הביתה מאשדוד, עם 400 סוכר ו־600 שומנים בדם, בעוד אני משייט בין נתיב לנתיב בכביש 4 צפון, הסברתי לכיפוש מדוע אנחנו עם מטונף. היא הקשיבה ברוב קשב, גם כי החזיקה את הטלפון שלי לווייז, היא הרי הנווטת. 
 
"כיפוש, אני לא צריך ווייז בצירים מרכזיים בישראל. אני נוהג פה יותר מ־40 שנה. את יודעת שאבא שלי כבש את אשדוד מהמצרים במלחמת השחרור? הוא היה ב'שועלי שמשון' וגם בגדוד 54 של גבעתי. בזכותו ובזכות חבריו לנשק יש לאחים שלך היכן לגור היום. אפשר לשמוע איזו מילת תודה? משהו?

כשעליתם ארצה ב־1955, הכל היה מוכן לכם, כפרע. ואת טוענת שהאשכנזים זה גזע קר. בטח קר, היינו צריכים לכבוש את הארץ, קל זה לא היה. גם לא היה קב"ן, משתמטים מגיוס, כל העם לחם".
 
ההסבר על הציונות דה־פקטו לא שכנע אותה מי יודע כמה. "מאמי, שים לב לדרך. כמעט החמצת את הפנייה לכביש 20". 
 
"כיפוש, אולמוסט־דאזנ'ט־קאונט. תשאירי לי את הנהיגה". 
 
"בסדר, בסדר. אתה תמיד יודע הכל ומסרב לקבל עזרה. לא הייתי כאן ב־1955, אבל המשפחה שלי באה לאדמה בלי כלום והקימה בה את מושב תירוש. אמא שלי הייתה חקלאית עד גיל 70. כל הילדים שלה עבדו במשק, ואבא שלי התעסק בהוראת לימודי קודש, כפי שעשה במרוקו. אל תלמד אותי על ציונות, משפחת יפרח עשתה את זה בשטח. אבי רבי אברהם ז"ל לא בחל בשום עבודה תורנית. הוא היה מוהל, שוחט, הקים מקווה והיה אפילו בלן, לימד ילדים ומבוגרים". 
 
"הבית שלנו היה מלא אנשים כל הזמן, ולא קראו לזה כולל, ואמא שלי רק דאגה שלא יחסר אוכל לאף אחד", אי אפשר היה לעצור אותה, "אנחנו לא קיבלנו שום קצבה מהמדינה, האחים שלי שירתו בצה"ל שירות קרבי, חלקם בקבע עד פרישה. אבא שלי הסכים שאתגייס, אפילו נתן את ברכתו. אתה יודע שביקשו ממנו שיהגר לצרפת? אבל הוא רצה רק לעלות לישראל. אז אני ציונית לא פחות ממך. תפנים את זה כבר".
 
"כיפוש כפרע, לא להתרגז. את יותר ציונית ממני זה בטוח. אני הרי אלרגי לעם הגזעני שלי, שאין בו חמלה. שני דברים לא ברורים לי: אחד, איך אבא שלך שגה ככה, ובא לכאן? תארי לך שאחד האחים שלך היה כדורגלן במארסיי כמו זינאדין זידאן למשל, והיה עושה קריירה בעולם עם ימבה מיליונים; שתיים, עם כל הכבוד, ויש כבוד, את לא מסתדרת לי עם דמות החקלאי עובד אדמה שרץ אחרי תרנגול הודו במשקל 20 ק"ג כדי לשלוח אותו לשוחט. אל תכעסי, אבל זו לא את".
 
היא צחקה וענתה: "זה נכון. אני בת זקונים, אז ויתרו לי על העבודות הקשות. עד היום האחים שלי מתייחסים אלי כאל נסיכה. אבל הייתי טובה בריקודי ג'אז מודרני. התאמנו ממש קשה, תעריך את זה". 
 
אמרתי לה שאני יודע שהיא החמיצה קריירה של מחליפה למריה קאלאס, אבל אלה החיים. גם אני הייתי רק שוער מחליף בכדורגל ובכדוריד, כי היה לי רצון ועבדתי קשה, אבל היכולת הייתה בינונית מינוס בזמן אמת. 
 
"מאמי, שים לב לכביש. אתה בנתיב ציבורי".
 
"כיפוש, מה הסברתי לך לפני שבע שנים? אל תעירי לי על הנהיגה. זה מקצוע שלי. את הקילומטראז' שעשיתי בחניונים באמריקע, עוד לא עשית בדרכים. דייי כבר. מותר בלילה לנהוג על נת"צ, אל תתערבי". 
 
# # #
 
היא לא התייחסה לדברַי, ועברה לדבר על היומולדת של גיא. "מחר אני עושה לו מסיבה בסינמה סיטי", הודיעה, "30 ילדים יצפו בסרט, ואני אערוך עם נילי שולחן יפה. אני רוצה שתהיה שם ברבע לחמש, עם חולצה לבנה. גם אני וגיא נלבש לבן".
 
"כיפוש, את יורדת מהפס. היומולדת שלו בעוד חודש. מה הקטע?" 
 
"מאמי, החלטתי עם נילי, גם מאיה בת 7. אל תתערב, רק תבוא שיראה אותך, משם תלך לשידור. תודיע שתאחר, או שאתה רוצה שאני אודיע?". 
 
אמרתי לה שתשאיר לי את העבודה שלי, ולא תתערב לי. רק שאלתי כמה אירועים היא צופה בחודש היומולדת, כי נגמר הקטיף.
 
"אל תדאג, מאמי", היא השיבה. "בשביל האירועים שלו יש לנו כסף, רק שיהיה מאושר". 
 
ברור, חשבתי לעצמי. בבר מצווה הוא בטח יבקש טיסת סולו בססנה, או שנמיר את הרצון שלו לקורס נהיגה של מכוניות מרוץ פורמולה 3 במסלול בהונגריה, כי לאמא שלו יש פחד גבהים.
 
אלה החיים שלי נכון לעכשיו.
tguvot@maariv.co.il