גדלתי במושב, ואני יודע כמה דברים על חקלאות. לא יותר מדי. אני יודע לחלוב פרה, להבדיל בין שדה דלועים לשדה קולרבי או שדה כרוביות ממרחק של עשרה מטרים לפחות, וגם לזהות את הריח שעולה במעלה הנחיריים כשאש מכוונת מתקלחת באחד השדות ומכשירה את הקרקע לגידול הבא. ככה זה בעולם החקלאי, בשביל לגרום לקרקע להתחדש בצורה הטובה ביותר צריך לדאוג לשריפה יזומה אחת לשש–שבע שנים בערך (אם אתם רוצים את ההסבר בנימה המדעית יותר, אז ככה: השריפה מחזירה נוטריינטים שונים לקרקע, מדשנת אותה, מעלה את כמות הסידן והחנקן הזמינים בקרקע ומפחיתה את החומציות).
 

גם אני, כמו כל קרקע חקלאית, צריך כל שש–שבע שנים להבעיר הכל באש בשביל להתחדש. גם אני צריך לשרוף הכל כדי שאוכל להתחיל מההתחלה. ובתקופה הזו ממש האש בשיאה, הלהבות אוכלות אותי מכל כיוון, הטמפרטורה גבוהה, וכל מה שגידלתי עולה באש. כל מה שבניתי בחיי הקצרים נאכל בלהבות שאני מייצר מדי יום.
 

אני מרגיש את הבעירה הפנימית רק הולכת וגוברת. הנה, רק אתמול הייתי חמש דקות ממעצר לאחר ששיחת טלפון ממוקד לקוחות של חברת תקשורת התלקחה במהירות למצב שבו נמסר לי ״אדוני, השיחה מוקלטת, וזה איום מפורש, אנחנו מעבירים את זה לרשויות״. אבל לא נרגעתי והמשכתי לצעוק על המוקדנית שאם עכשיו לא מוחקים אותי מהרשימה המזורגגת של שימור הלקוחות או מה שזה לא יהיה, אותה רשימה שבגללה הם מתקשרים אלי שוב ושוב, שבוע אחר שבוע, לעתים אפילו פעמיים בשבוע, אני בא אליהם עכשיו למשרדים (אני יודע היכן הם נמצאים, מאחר שמדובר בגוף תקשורת שעבדתי בו בעבר) ואטפל בהם באופן כזה שהם יסבלו מפוסט–טראומה כל כך קשה, שלא תהיה להם היכולת להחזיק יותר טלפון ביד בלי ליווי צמוד של פסיכיאטר. 
 

לא יודע, זו לא תקופה טובה לפנות אלי משירות לקוחות. בחיי, אני צריך להסתובב עם שלט תלוי על הצוואר שאומר: ״הלכתי, תכף אשוב״ - ככה אולי יהיה ברור שאני אדם נפיץ, שעדיף לא לבוא עמו במגע. או שאולי כדאי שאלך על שלט פחות פואטי ויותר ישיר כמו למשל: ״זהירות, סכנת התלקחות! חומר דליק!״.

אבל הכי גרוע זה במערכת היחסים הזוגית שלי. היא זו שסופגת את רוב מטחי האש. זוגיות זה חומר דליק במיוחד. למעשה, רק מהצצה חטופה בפזמונים בעברית אפשר לראות את הקשר ההדוק בין שני הנושאים, כשמשה פרץ מסביר ש״אש, בלבי בוערת אש, בגופי המתרגש, כשאני ניגש אלייך״, ורמי קלינשטיין ממשיך ומגלה ש״זה כמו אש, אש על הפנים, זה בא ושורף אותי מבפנים״, ואילו יזהר אשדות מדווח על קשיי ההסתגלות שלו לאישה שלא ממש שמה עליו באמצעות משפט מבוהל: ״המבט שלך הוא אש קרה, אישה זרה, איך שאת מתבוננת דרכי״.
 

למעשה, אדם צריך להיות בשיא האיזון הרגשי שלו, מחובר לעצמו וקשוב לסביבה כדי לפסוע בשבילי המונוגמיה והמשפחה בלי ליפול. האמת, בין שאדם נמצא בתקופה של בעירה ושריפה כמוני ובין שלא, המונוגמיה היא האתגר הגדול ביותר של האדם באשר הוא.
 

הנה בדיוק בימים אלו אנו חוגגים 50 שנה להישג המדהים של הנחיתה על הירח. אולי ההישג הגדול ביותר של המין האנושי, הישג שמכנס לתוכו תעוזה, דמיון, מסירות, אינטליגנציה, כוח רצון, חזון וניל ארמסטרונג אחד ששינה את ההיסטוריה בצעד אחד קטן. ארמסטרונג נבחר למשימה מתוך עשרות אלפי מועמדים פוטנציאליים. היה ברור שאם יש מישהו שיש לו מה שצריך בשביל לדאוג שהמבצע הזה יצליח - זהו ניל ארמסטרונג. כשנשאל לפני הטיסה הגורלית מדוע הוא עושה את זה, הוא אמר: "אני חושב שאנחנו טסים לירח, כי הטבע של האדם הוא להתמודד עם אתגרים". אלא שבאתגר אחד אפילו ניל ארמסטרונג הגדול לא עמד. האיש שהצליח להנחית משהו שנראה כמו תא שירותים כימיים מפח על הירח לא הצליח לשמור על נישואיו והתגרש מאשתו (וכעבור כמה שנים התחתן בשנית). 
 

האמת היא שמכל הזוגות שיצא לי לראות בחיי, רק זוג אחד נראה לי באמת מאושר. השאר פשוט הפכו למה שכולם הופכים: תופעת לוואי של הנסיבות ושל רכוש משותף וילדים וקשרי משפחות ומשכנתה (אם הם בני מזל) ותסמונת מינכהאוזן הנפלאה שכולנו חיים בה. או כמו ששר את זה מאיר אריאל, שבימים אלה מציינים 20 שנה למותו: ״אתם תגידו זאת בושה, אני חושב זאת לפלא, איך הייתי מאושר, חופשי בתוך הכלא״.
 

כל הגדולים באמת הבינו שזוגיות ותא משפחתי יכולים רק להגביל אותם: הדלאי לאמה, יוסף טרומפלדור, נתן זהבי. להם אני מצדיע.