בוקר הגיע, ואף שהתרסקתי למיטה רק כמה שעות קודם לכן, כבר ניצבתי על רגלי, מוכן למה שהפך להיות שגרת הבוקר שלי. על שולחן הברזל (צבוע בתכלת כמנהג המקום) עמדה הגזייה ולצדה כלי עם אבקת קפה שחור טחון וזרעי הל מרוסקים שהבאתי מהארץ. יש מצב שלו היו טורחים היוונים לפשפש בכלי, הייתי נעצר על הברחת הקפה הגדולה בהיסטוריה. ומילא זה - סביר להניח שבחקירה שלי הייתי מטיח בפני החוקרים את האמת הפשוטה: יוונים לא יודעים להכין קפה. 

הם יכולים להיעלב עד מחר מכך שאנחנו קוראים לזה "קפה טורקי", אבל האמת היא שדווקא אצל הנמסיס המושבעת יודעים איך לתת כבוד לקפה במקום לחמצן אותו למוות כאילו היה שרי ספרדי. איפה היינו? אה, כן, על המרפסת שלי בשעת בוקר מוקדמת. 
 

החדר היה זעיר, גדול אך במעט מהמיטה הזוגית שמילאה אותו. בקירות היו כוכים ששימשו לי כמדפים, ובצד עמד אפילו ארון עץ של ממש, הגם שלא מצאתי לו שימוש. ממילא חוץ מעשרות שקיות של קפה היה כל רכושי באותו הקיץ רק מחשב נייד שעליו תקתקתי את מה שנחזה להיות רומן. ומעבר לכך - כמה חולצות טריקו, מכנסי ג'ינס מהוהים, חמישה זוגות תחתונים ובגד ים. אם גם רכוש מושכר נחשב, אזי במרחק של כמה עשרות מטרים (אבל למרבה הצער גם כמה מאות מדרגות) חיכה הטוסטוס "שלי".
 

אחרי כמה פסיעות לעבר חדר המקלחת והשירותים ששכן בצד השני של המרפסת, התעטפתי באחת המגבות שהיו תלויות תדיר על חבל הכביסה בחוץ (זה היה הקיץ האחרון בחיי שבו אנטומיה נטולת כרס אפשרה לי להשפיל מבט ולזכות בהכרה שלה זכו אדם וחוה אחרי ביס מפרי עץ הדעת) ואז, עם הקפה שכבר הספיק לבעבע, הייתי מגלגל סיגריה ראשונה של בוקר ומאזין לשקט מסביב, שהופרע מדי פעם על ידי צלצול פעמון הכנסייה הסמוכה או נעירת חמור.

כולנו תוהים לפעמים "מה היה קורה אילו?", ובמקרה שלי - אילו הייתי משקיע יותר בלימודים בתיכון; אילו הייתי נשאר אותו לוחם מורעל גם בקורס הקצינים במקום להמיר שנת קבע בנסיעה לאוסטרליה; אילו הייתי הולך ללמוד משפטים כמתוכנן; אילו לא הייתי נישא בעודי סטודנט; אילו ואילו ואילו. כשכל "אילו" כזה מיד הופך אצלי, המכור לדמיון, ליקום מקביל. אחרי הקפה והסיגריה הייתי צורר את חפיסת הטבק, ספר ומגבת לתרמיל קטן, יורד באטיות במדרגות - יימח שמן - לעבר הטוסטוס, ולכל הנקרא בדרכי קראתי "קלימרה" ולפעמים הוספתי גם "טי קאנס? קאלה?", אף על פי שלרוב לא הבנתי את התשובה שהחזירו לי המבורכים בשפת אמם (שהייתה כנראה יוונייה).
 

רבע שעה מאוחר יותר כבר ישבתי בבית הקפה שעל שפת החוף, אף שזה נפתח רק במה שאצל היוונים נחשב השכם בבוקר, בסביבות השעה עשר. את התרמיל הנחתי על כיסא ליד השולחן הקבוע שלי, זה שלצדו אפשר להניח את הרגליים על המעקה, להביט לעבר הכחול הגדול ולשמוח שמדי פעם מסתירה את הנוף נופשת שסבורה שחלק עליון של ביקיני הוא לפראייריות. רק שכל זה יקרה רק בעוד כמה שעות. 
 

בינתיים נכנסתי למים הקרים ושחיתי מקצה לקצה של המפרץ, 1,600 מטרים בכל בוקר. המלצרית התורנית, שנאלצה לקום טרוטת עיניים בעשר כדי לפתוח את הקפה ועתה עמדה עם מטאטא כבישים גדול בידה, מנסה לגרוף את ערימות החול שהצטברו בין השולחנות, הייתה מבחינה בי עושה את דרכי אל היבשה ועורכת לפני את ההזמנה הקבועה שלי: בקבוק מים גדול שהייתי לוגם כדי מחציתו בשלוק אחד ובשפתיים מלוחות, וספלון אספרסו כפול, מחורבן כמנהג המקום, אבל חזק דיו כדי לסחוב עוד קצת טבק שנדחס לנייר גלגול.
 

כך זה נמשך למעלה משלושה חודשים שבהם חישבתי מחדש את מסלול חיי, במה שחשבתי בטעות למשבר גיל 40 שהקדים את זמנו, לפני שהפנמתי שהתחושות האלה הן אונה במוחי, איבר שלא ימצא מזור לעולם. 
 

לא רבים מאיתנו זוכים לפתוח באמצע החיים, אחרי שעשו כבר כברת דרך בזוגיות, במשפחתיות ובקריירה, חלון למציאות אלטרנטיבית. אני זכיתי - ולא רק באותו קיץ יווני שבו חייתי ביקום מקביל, אלא גם בהבנה ששום מציאות אלטרנטיבית, טובה לכאורה ככל שתהיה, לא תהיה שלמה כל עוד מתקיים בה הגעגוע שרק מי שהביא ילדים לעולם הזה יכול לחוש אפילו כשהוא מחבק אותם. 
 

בסוף אותו הקיץ ארזתי את היקום המקביל שלי לתוך הטרולי, לצד כתב היד של אותו רומן, מותיר מאחור שקיות של קפה שפג תוקפו וכמה קשישים שאולי תהו להיכן נעלם הבחור שהתעקש להחליף איתם ברכות ביוונית רצוצה, ואולי לא. נפרדתי מהאופנוע ומתחושת החופש, ושבתי אל היקום היחיד שבראתי לעצמי בעצמי, לטוב ולפעמים גם לרע.