המחברת

הסופר, הפובליציסט והמרצה יוסי סוכרי הוא אחד מהאנשים שעליהם אני אוהבת להביט מהצד, לקרוא את מאמריהם ולדמיין כמה היינו יכולים לדבר לו הייתי קוראת קצת יותר ספרי עיון, ובפרט בנישה הצפון–אפריקאית, שעליה הוא מרצה וכותב רבות. פעם ניגש אלי במהלך שבוע הספר, גבוה מאוד, נאה, חסון.

"מרסל?", שאל אותי בקולו המרצין. "כן?", עניתי והבטתי על ידיו, חיפשתי את הספר שעליו ביקש שאחתום לו. מוחי מביך לפעמים, אני יודעת. בכל פעם שדבר מגיע אלי באטיות - פנים מוכרות שבהן אני נזכרת רק אחרי שחולף האדם; משפט חכם שתכננתי להגיד בראיון ולא אמרתי; אמירת מחץ מפוספסת שהגיעה אלי באיחור ויכולתי לירות אותה בפניו של איזה חכמולוג שהתווכח איתי - בכל פעם שדבר כזה קורה, אני משננת לעצמי "שתי אונות לירדן, זו טיפשה וזו גם כן", וממשיכה בחיי.

לפני כמה ימים, כשחזרתי מאיזו הרצאה בצפון, שלח לי הודעה לעת ערב: "מרסל, שמעי סיפור", כתב, "יש לי תלמידה שהייתה המורה שלך אז, בחולון. היא אומרת שיש לה מחברת שלמה שלך מהתקופה ההיא. הייתכן?". הייתי צריכה לקרוא עוד שלוש פעמים את ההודעה כדי להכיר בעובדה שזה לא דמיוני הקודח שמהתל בי בפעם המי יודע כמה. כשהבנתי שבמציאות עסקינן ולא בבדיה, כתבתי לו מיד, לפני שאפספס את ההזדמנות ההיא שלה חיכיתי יותר מ–18 שנה. "יוסי!", כתבתי לו, "אני לא מאמינה, חשבתי שלעולם לא אמצא את המחברת הזו, עשית לי את השבוע ואת החיים, איך אני מגיעה אליה?". יוסי בירך אותי בכמה שפות, צחק קצת והבטיח שתוך כמה דקות ישיג לי את הטלפון שלה.

כשיצאה הילדה ההיא מהחדר, עדיין סימנה לי באצבעותיה "חכי חכי", ובכל זאת חייכתי אליה. לאחר ששמעתי אותה מתבטאת הבנתי שהיא בת טובים (ספק חנונית), והמרחק בינה לבין כנופיית רחוב שתחכה לי בשער בית הספר רחוק מאוד. גם לי נתנה היועצת את עלון השליטה בכעסים. הכנסתי אותו אל תוך מחברת השירה שקנתה לי אמי שנים לפני כן ומאז התמלאה עד כי איחדתי אותה עם עוד כמה מחברות, ונעמדתי כדי לצאת מהחדר. "מה זו המחברת הזו?", שאלה היועצת הסקרנית. סיפרתי לה. "תקריאי לי משהו?", שאלה. "בטח", קפצתי על ההזדמנות להחמיץ עוד קצת משיעור מתמטיקה בטענה שהפצתי שירתי ברבים. הקראתי לה שיר קצר על ילדה ששואלת את אביה למה יש מלחמות בעולם והוא אינו יודע. "זה נפלא!", קראה, "יש שם עוד כאלו?".

"היא הייתה זמנית פה", אמרה לי המזכירה הג'ינג'ית, זו שתמיד החזיקה דפים ביד. "היא לא תחזור?", שאלתי. "תחזרי לכיתה, בבקשה, מי המורה שלך?", שאלה המזכירה. יצאתי בלי לענות לה. בפינת החצר ליד המחששה, שם ישבו הילדים שהתייאשו מהחיים טרם עת, התיישבתי ובכיתי את חיי. הלכה לי המחברת, פיסת הילדות המוארת שלי. ייאמר לזכות אמי, שלא רדתה בי כשסיפרתי לה, אלא התקשרה לבית הספר, לכל המורות ואפילו ניסתה להגיע אל נירית כמה פעמים, אך מספרי הטלפון שקיבלה לא היו פעילים. מאז, בכל פעם שסיפרתי על אותה המחברת באחת מהרצאותַי, טעם מר עלה בפי וכאב החמצה קשה מנשוא.

קבענו שניפגש בהמשך השבוע, נאכל צהריים יחד והיא תחזיר לי את מחברתי, אהובתי. עד אז, צילמה לי כמה דפים ממנה ובבת אחת הטיסה אותי 18 שנה אחורה. בשיר הראשון, מכיתה ב', נכתב: "והלב לאהבה מאוד רעב, אבל לפעמים, בלי שנשים לב, יש גם את הצד הכואב, כי גלגל החיים ממשיך להסתובב". קראתי, צחקתי צחוק גדול, וכשניתקנו את הטלפון עד הפגישה המיוחלת, התיישבתי בפינת ביתי ושוב בכיתי, אבל הפעם היו אלו דמעות של אושר מזוקק, בכיתי כמו שרק מי שאין לו צורך להתגעגע בייסורים יותר, יכול לבכות.