לפני עשר שנים, לאחר הבחירות לכנסת ה־18, הרכיב בנימין נתניהו את ממשלתו השנייה. מלאכת הרכבת הקואליציה הייתה אמורה להיות פשוטה. לימין היו 65 חברי כנסת. לכאורה אפשר היה לחתום על הסכם קואליציוני בתוך יממה. אבל לנתניהו היו תוכניות אחרות. הוא לא רצה בממשלת ימין, לא רצה להיות תלוי בגחמותיו של אביגדור ליברמן (והיו לו אז 15 חברי כנסת) או בסיעת האיחוד הלאומי (הייתי אחד מארבעת חברי הכנסת שלה). לפיכך קיים איתנו משא ומתן נמרץ, רווי הבטחות, שנועד רק להוריד את המחיר של מפלגת העבודה (אז בראשות אהוד ברק). בסופו של דבר חתם עם ברק והשאיר את האיחוד הלאומי בחוץ. 
 

אבל נתניהו פוליטיקאי ממולח. הוא ידע איך לשמור את הנהגת האיחוד הלאומי על אש קטנה. אחת לכמה שבועות היה נתן אשל, נאמנו ואיש סודו של נתניהו, פוגש את כצל’ה (ח”כ יעקב כץ), יו”ר האיחוד הלאומי, באחד מפרוזדורי הכנסת, מניח על כתפו זרוע פטרונית ולוחש לו סוד: נתניהו מאוד רוצה אתכם. עכשיו הוא לא יכול להכניס אתכם לממשלה, אבל בעוד חודשיים־שלושה זה יסתדר. ודי היה בכך. כצל’ה היה מגיע לישיבת סיעה, ועיניו אורות. ומגלה לנו בסוד מה רוצה נתניהו באמת. 
 

נזכרתי השבוע בהתעללות הקטנה הזאת בנציגיה התמימים של הציונות הדתית כשקראתי את התמלילים שהביא עמית סגל בחדשות 12. רעייתו של הרב רפי פרץ, הרבנית מיכל, צוטטה בהם כאומרת: “נתניהו הבטיח שאם הוא (רפי) לא מוותר לאיילת, הוא יהיה שר החינוך. ואם יוותר, הוא לא יהיה. הסיבה היא ששרה אומרת שאיילת היא זו שתפרה את התיקים לנתניהו".
 

התמימות הקדושה של אלו שנקלעו לפוליטיקה במין תאונת דרכים היסטורית - נוגעת ללב. כמה קל לנתניהו ולרעייתו להוליך שולל את אלו שאינם מעלים אפילו בדעתם כי הם סתם פיונים בלוח השחמט שלו. נתניהו לא רצה את שקד בראש מפלגת ימין גדולה, ולכן - כמה קל - ניסה לפתות את הרב רפי להתעקש על מקומו. 

 בנימין נתניהו ובני גנץ. צילום: רויטרס בנימין נתניהו ובני גנץ. צילום: רויטרס

 

הרבנית פרץ, בשליחותה של שרה נתניהו, יצאה להפיץ את הבשורה בשורות איחוד מפלגות הימין. אינני יודע מי הוא הבכיר במפלגה שעמו שוחחה, והוא כנראה גם מי שהקליט אותה, אבל היא אמרה לו: “את הבית היהודי הוא (נתניהו) ייקח (לממשלה), את איילת הוא לא ייקח. זה בדיוק מה שהוא רוצה". ובשיחה אחרת היא גם ידעה להסביר איך תורכב הממשלה הבאה: "אם הוא הולך לאחדות עם גנץ, אז הוא ייקח אותנו איתו, לכן חשוב מי יהיה הראשון. אני אומרת לך את זה בוודאות שכן. הוא ילך עם גנץ ואיתנו וזהו, וככה הוא ירכיב ממשלה. ביבי רוצה אותנו מאוד, ביבי רוצה שהרב רפי יהיה שר החינוך. ביבי רוצה את זה".
 

“הו, תמימות קדושה”, אמר הרפורמטור יאן הוס על המוקד. הרי אין דבר בעולם שנתניהו רוצה יותר מאשר לראות את הרב רפי פרץ כשר החינוך.

בניגוד ל־2009 - הפעם היה נתניהו שמח להרכיב ממשלת ימין יציבה. אבל על פי מצב הסקרים היום, גם נתניהו וגם גנץ לא יוכלו אחרי הבחירות להרכיב ממשלה ויחפשו נוסחה שתאפשר הרכבת ממשלת אחדות. למה שיזדקקו אז לאיחוד הימין? אין שום סיבה, אבל ראו כמה קל לגרום לתמימים להאמין בכך: שרה לוחשת למיכל, והספין יוצא לדרך.
 

המהלך הזה, לפחות, נכשל. אינני יודע אם עצם חשיפת התמלילים המביכים גרמה לרב פרץ להכריז כי הוא “מוכן לוותר על המקום הראשון”. אולי משקלם של רוב רבני הציונות הדתית פעל עליו או הסקרים - על כל פנים הוא ויתר רק כדי להעלות דרישות אחרות שאולי יפוצצו את המשא ומתן. להתחייב מראש לתמוך בנתניהו (התחייבות כזו מראש, גם אם המלצה כזאת צפויה, שוללת מהם אפשרות להעלות דרישות כתנאי להמלצה. קוראים לזה פוליטיקה. טוב, הבנו שהרב חדש בפוליטיקה, אבל עד כדי כך חדש?). 

 בסופו של דבר נמצאה הנוסחה, שאפשר היה להגיע אליה כבר לפני שבועיים ולחסוך כמה השמצות הדדיות. דומה כי את החתונה הזו חגגו בשחיטת אי אילו קורבנות, כמו "עוצמה יהודית" ו"זהות" של פייגלין, שהושלכו לצידי הדרך הרחק מאחוז החסימה. אבל בינתיים – זה מה שיש ועם זה צריך לנצח.