שבועיים לפני תאריך היעד ל"וודסטוק 50" (יומיים נוספים של אהבה ומוזיקה), שאמור היה להתקיים בווטקינס–גלן, ניו יורק, בין 16 ל–18 באוגוסט, נדמה שרק נס הפקתי מסדר הגודל המיתי שנתן לנו את וודסטוק המקורי, יציל את כבודן האבוד של הסיקסטיז. כיעור, חמדנות, אובדן דרך והססנות מאפיינים את שהתרחש מאז הכריז מייקל לאנג, היזם המתולתל של המקור, על הילולת היארצייט. תקציב ההפקה התפוגג; גופי מימון באו והלכו; מועצות אזוריות הצביעו נגד הקצאת שטחים; מוזיקאים שהבטיחו להשתתף ביטלו; אמרגנים דרשו תשלום מלא מראש מהפקה קורסת שאין לה עדיין תקציב ללוגיסטיקה מינימלית; מרק קסוביץ, אחד מעורכי הדין הפרטיים של דונלד טראמפ, מנהל את ההתכתשות המשפטית מטעם לאנג.

גם בתסריט האופטימי ביותר לא הימרו המארגנים על קהל בן יותר מ–150 אלף איש, המייצגים כנראה אומדן ריאלי של בייבי–בומרז ניידים, לוקים בנוסטלגיה קשה, ערוכים לישון בשקי שינה בבוץ ומסוגלים להעביר לילה ללא גישה נוחה לשירותים מטעמי ערמונית. חבורה המצליחה למלא בדרך כלל אולמות אינטימיים ואייקוניים כמו הביקון וקרנגי הול בניו יורק. אלה אינם הקליינטים הטבעיים למיילי סיירוס, ג'יי–זי, הולסי ותריסר אחרים שהכריזו על השתתפות טרם שהבריזו.

מאלה שהופיעו בחווה של מקס יסגור ב–1969 רבים מתו, ואחרים כמו דד אנד קומפני (שאריות גרייטפול–דד), סנטנה, ג'ון פוגרטי, דיוויד קרוסבי וחום משומר, הבטיחו שיגיעו. גם אם כולם היו נותרים נאמנים להבטחתם, זה היה נגמר כקוריוז פתטי. משהו בין פארסה לטרגדיה. בתפנית עלילה דרמטית שנולדה בשבוע שעבר, הכריז לאנג כי בצוק העתים יעקור הפסטיבל למריוודר פוסט פביליון בקולומביה, מרילנד. כלומר, ביי ביי אפסטייט ניו יורק, היכן שהתקיים וודסטוק לדורותיו בטווח הסביר שבין בת'ל המקורית לסוגרטיס של וודסטוק 94'. הלו מרילנד.

וודסטוק 1994. רויטרס וודסטוק 1994. רויטרס

זה היה קשה מדי לעיכול עבור פוגרטי, מה שנשאר מקרידנס קלירווטר, שביטל מיידית את השתתפותו ושחרר הכרזה טהרנית שבה אמר שהוא מתכוון להופיע באתר המקורי ובו בלבד. שם כבר התארגנה קבוצה קטנה ואינטימית של אומנים לאנטי–וודסטוק שהוא בעצם וודסטוק בלאדי.

אלה ימים קשים באמריקה. אולי הקשים ביותר מאז 1969, ללא מלחמה מיותרת כמו וייטנאם ברקע. חום קשה מנשוא. אדמה וכבישים מבוקעים. נשיא המצית מדורות גזענות. גילויי שנאה שאינם חדשים אבל ממוקדים וחורכים. על רקע כל אלה הייתה אמורה לבעור בגוון של שקיעה ארגמנית כמיהה נוסטלגית לוודסטוק וללידתה של אומה, אבל זה לא קורה. ממרחק של 50 שנה נראה וודסטוק כשלושה ימים של מציאות חלופית שניצתה ואחר כובתה בכיבוי צופי.

נותרו כמה תמונות: הזוג העטוף בשמיכה מלוכלכת. הצעירים העירומים באגם. ג'רי גרסיה מחזיק ג'וינט. המגדלים הרעועים בגשם. עווית פניו של קרלוס סנטנה. תנועותיו האפילפטיות של ג'ו קוקר וההמנון של ג'ימי הנדריקס. תעשיית הזיכרונות מוכרת אריזות מתנה: וודסטוק בעשרה דיסקים, כל מי שהופיעו בפסטיבל וטרם ראו אור וגרסה אולטימטיבית של 38 דיסקים, שלי אישית לא נותר די זמן להשחית עליה. וזה ממי שהתעקש להגיע לוודסטוק 94', כי לפעמים צריך להשתתף ולא לברבר. "אתם רואים את בית הזונות המזוין הזה?", אמר ניקסון על וודסטוק, "חצי מיליון מהאויבים של ריצ'רד ניקסון במקום אחד. סמים, זיונים ורוק'נרול. מטס הפצצה אחד שווה לניקסון כמו שנה בווייטנאם".

***

עבור מי שראה כמוני את וודסטוק בקולנוע "אסתר", זה היה הרגע שבו הבנתי את המרחק שלנו מוודסטוק בפעימות לב, לא רק בקילומטרים. זו הייתה קפסולה מרוכזת לנטילה חד־פעמית. טריפ שהעתיק אותנו ממושבי העץ בקולנוע לבוץ בבת'ל, כאשר העולם השתנה כאילו לשלושה ימים, והחמ"ל עבר מחדר המצב בבית הלבן לאחו ירוק במדינת ניו יורק. קודם הגיע האדום המשולש. בהמשך הגיע אלבום כפול שהיה מיותר במידה רבה. שילוב של צפייה בסרט והאזנה לתקליטים אמור היה להעלות שמבחינה מוזיקלית ואומנותית נטו, זה היה קונצרט מזעזע למדי. הסאונד היה רע. ההפקה רעועה. בשעות בלתי סבירות של הלילה והבוקר התקשו להקות להחליט על הסולם הנכון. כפי שלמדתי שנים מאוחר יותר, הגשם השוטף שירד והפך את הפסטיבל לזירת בוץ, היה צפוי.

באוגוסט יורד באפסטייט ניו יורק גשם כמו גייזר נאמן. את התמונה השלים לנו "רולינג סטון", שנמכר בקיוסק צמוד למוגרבי. מכיוון שהמערכת הייתה בסן פרנסיסקו ולפי העורך יאן וונר השמש זרחה מישבנה של קליפורניה, לא נערך העיתון לכסות אירוע מסדר הגודל של וודסטוק. אלמלא גרייל מרקוס שהתעורר אותו בוקר, קיבץ את הצוות ודחק בהם לצאת דרך, ספק אם היו ל'סטון' נציגים בוודסטוק.

מה שמרקוס וחבריו ראו היה חסר תקדים: "העיר השלישית בגודלה במדינת ניו יורק. עולם ללא כסף אבל גם ללא רעב, משום שכולם התחלקו במעט האוכל שהיה. כולם התגוררו באוהלים ובבקתות קרטון. כולם לקחו סמים. נשים יפות הסתובבו עירומות אבל אף אחת לא נאנסה. זה היה אזור מוכה אסון, כפי שהכריז עליו מושל ניו יורק, אבל האסון היה ניצחון בנוקאאוט של תרבות הנגד על המרובעים. כאשר אבּי הופמן - מייסד ה"ייפיז" שהתמקם בפתח הפסטיבל באוהל עטור כרזות פוליטיות וניסה להפוך את האירוע המוזיקלי למניפסט פוליטי - עלה על הבמה באמצע הסט המלהיב של המי, פיט טאונסנד, שלא אוהב שמפריעים לו באמצע שיר, תפס את הגיבסון SG שלו מצווארה והתיז את הופמן מהבמה בבק–הנד מטווח היטב".

זו הייתה הופעת הבכורה של קרוסבי, סטילס ונאש (וגם יאנג), והם - כפי שהיטיב לנסח סטיבן סטילס - were scared shitless. "ניל יאנג שוטט מאחורי הקלעים, נישק את אשתו, ניסה לכוון את הגיטרה שלו בפינה שקטה יחסית, שב ונישק את אשתו, מביט המום בקהל הרב. סטילס ונאש הלכו חסרי מנוחה, בודקים את האורגן ואת המיקרופונים. הם נכנסו הישר לתוך 'Long Time Gone', סטילס על אורגן, צועק את הפזמון החוזר; יאנג מורט קטעי סולו; קרוסבי מכוון את גיטרת 12 המיתרים שלו אל הקהל, נושך את מילות השיר כשם שלא נשמעו מעולם".

קאנטרי ג'ו מקדונלד, זמר שיתקשה למרפק לעצמו מקום מכובד בהיסטוריה של הרוק, הלחים את הקהל למקשה אורגנית אנטי–ממסדית כאשר צעק "תנו לי F", והקהל ענה בצעקה "F". "במהלך השנים שמעתי אנשים אומרים שוודסטוק היה נטול חשיבות היסטורית או סוציולוגית", אמר ארלו גאתרי, "שמי שהיו שם מנפחים את זה מעבר לכל פרופורציה. אבל כנראה שמשהו כן קרה שם. אחרת לא היינו מדברים על זה 20, 30 ו־40 שנה אחרי".

הסיקסטיז לא נולדו באוגוסט 1969. כל אדם נורמלי מבחין שזה מניין משובש. יכול להיות שוודסטוק היה השיא של שנות ה–60, אף על פי שבאותו חודש השתוללה משפחת מנסון, המלחמה בווייטנאם הייתה באחד השיאים היותר קטלניים שלה וניקסון החל לרדוף צללים בבית הלבן. הקלישאה היא שהסיקסטיז נפחו את נשמתן באלטמונט, אך ככל שחולף הזמן אני פחות משוכנע בכך. מנסון טבח את הסיקסטיז והוא שזכה בסימפטיה לשטן. אתה צופה בסרט על אלטמונט ומבין שלסטונס אין מושג מה הלך בקהל. ככל שהלב דואב על מרדית בקסטר שנהרג, לא ברור מדוע הגיע להופעה עם אקדח. לכן זה כה משובש אידיאולוגית וכרונולוגית ללכת אחורה מאלטמונט לוודסטוק, בהפרש של חצי שנה, ולקונן על האופי שבו נפחו הסיקסטיז את נשמתן.

אף אחד לא מתחרה בניל יאנג בטינה לוודסטוק: "ההופעה בוודסטוק הייתה בולשיט. חתיכת חרא. ניגנו זוועה. סטיבן נפל לתוך המלכודת של הקהל הגדול. כולם היו בטריפ הוליוודי עם המצלמות המזוינות. אף אחד לא ניגן עבור הקהל. כולם ניגנו למצלמות. הצלמים הדפוקים הסתובבו על הבמה בין הרגליים. הסחת דעת מוחלטת. ראיתי כיצד כולם משנים את פוזת ההופעה הרגילה שלהם כדי לשחק מול המצלמות המזוינות. חורי התחת מצלמים, וכולם מרחפים על הוויברציות של כמה הם קול... לא הרשיתי להם לצלם אותי, לכן לא רואים אותי בסרט. אמרתי: 'אם אחד מהצלמים האלה יתקרב אלי, אני אחבוט בו בגיטרה. אני מנגן. עזבו אותי במנוחה'. צריך להביט באירועים ההיסטוריים הללו של רוק'נרול כמו בערימת חרא. וודסטוק היה ערימת חרא גדולה, או־קיי? היו תלוליות חרא כאלה במהלך כל ההיסטוריה של הרוק".

ובהמשך הוא שר: "'אני לא חוזר לוודסטוק לזמן מה / למרות שאני מתגעגע לשמוע את חיוכו של ההיפי המשוגע / אני במרחק מיליון מייל מאותה טיסת מסוק / לא, אני לא חושב שאשוב לוודסטוק'".

***

היו גם הערות תומכות, מבינות ובונות. ג'ניס ג'ופלין אמרה: "איננו זקוקים למנהיג. יש לנו אחד את השני. כל שעלינו לעשות זה לשמור את הכיוון שלנו ובעוד עשר שנים יש סיכוי שהארץ הזאת תהיה מקום ראוי לחיות בו". וגם הנדריקס: "מכאן הם ימשיכו לבנות ולשנות דברים. העולם כולו זקוק לקרצוף רציני". דווקא השניים שמתו שנה לאחר מכן ממנת–יתר של חיים ללא גבולות, הם מי שהתייחסו ברצינות להיבט החברתי והפוליטי של הפסטיבל.

דברים קצרים וברורים המבטאים משאלת לב של מי שאולי כבר יודעים שדרכם האישית התקצרה משמעותית. ג'ו קוקר קנה את עולמו בוודסטוק ("עם מעט עזרה מידידי") והפך לנער הפוסטר של הפסטיבל. דווקא הוא, יותר מאחרים, רצה להגיע: "אני חייב את זה למעריצים, לחזור ולשיר את זה פעם נוספת. 50 שנה מוודסטוק, זה יהיה מצחיק. אני אהיה בן 75. אם עדיין אשיר בגיל 75, זה יהיה נהדר". קוקר מת בגיל 70, ב–2014.

***

ומי לא בא? בוב דילן. אף על פי שגר בוודסטוק. "יש הבדל מהותי בין ציפיות של אנשים למציאות", אמר דילן. "זה הבית שלי. המשפחה שלי כאן. כבר גירשו אותנו מכמה בתים בהתנהגות פולשנית. למה שאקח חלק בוויקאנד שהולך להיות סיוט לכל מי שגר ברדיוס מסוים מאתר הפסטיבל? מישהו החליט שיש לזה קשר איתי, אומת וודסטוק וכל מה שהיא מייצגת. אנחנו לא מצליחים לנשום. אינני מצליח למצוא קצת רווחה למשפחתי ולי". מה שלא הפריע לו, 25 שנה אחרי הפסטיבל המקורי, להופיע בוודסטוק 94'. ב–1969, באקט של דווקנות דילנית, הוא הקליט אלבום קאנטרי עם ג'וני קאש בנשוויל. "נשוויל סקייליין". הוא התרחק מוודסטוק הכי רחוק שאפשר. ב–69' הקטע שלו בחיים היה לא לתת לפסטיבל את חותמת הכשרות שלו. הפסטיבל התקיים ללא אישור בד"ץ.

אני נוהג לעתים תכופות ממיין לניו יורק. לפעמים נחה עלי הרוח, אני עושה סטייה גדולה וסר לבקר בוודסטוק. זאת עיירת אומנים מתוקה ודי ישנונית. יש בקרבתה גרוטסקה קשה לעיכול בשם Dylan Hotel, ניחשתם נכון. הנטל ההיסטורי והנוסטלגי של הפסטיבל שכלל לא נערך שם, מלכד את התושבים לכל חייהם. זה כמו לבקר בירושלים לזכר משהו שקרה בתל אביב.

בבת'ל, היכן שהתקיים הפסטיבל, הוקם אתר ענק לאומנויות. יש גם אבן צנועה המציינת את האירוע. ב–1994 הסכים "מעריב" לשלוח אותי לכסות את "וודסטוק 2". במקום במה מרכזית אחת, היו שלוש. כרטיס כניסה עלה 135 דולר במקום 18 ב–69'. עמדתי בבוץ עשרה מטרים מהבמה שעליה שר בוב דילן, וחשבתי כמה דינמיים והפכפכים הם החיים וכמה טוב להרוויח עוד יום כדי לחיות אותם. טראפיק, שלא הייתה בפסטיבל הראשון, נתנה סט נהדר. גם סנטנה. ג'ו קוקר חזר כאילו לנקודה שבה עזב.

עשיתי תנועת ברך לא נכונה, והמגף נשאר בבוץ. כתבתי אז שספק אם יש צורך בוודסטוק נוסף. בעיקר משום שהמוזיקאים הטובים מתו מאז בסיטונות. יש אולי טעם להראות שמתחת לציניות, לתאוות הבצע ולטראמפ מלבלב בשורש האמריקאי נטע מהפכני. האמונה התמימה שאפשר לעצור גשם בצעקות. אבל לנוכח הברדק המיותר שבועיים לפני הפסטיבל שאולי יהיה ואולי לא, לפני שהחלה מכירת כרטיסים וכאשר אין אף אחד שבוער באש המכריחה אותו להתייצב בוודסטוק 50, כנראה שהפסטיבל המקורי הוא הכרית שעליה נניח את הפדחות הקירחות שלנו בלילה. בשבוע שעבר מת פול קראסנר, אחד הסטיריקנים והתיאורטיקנים הגדולים של הסיקסטיז, שהיה בוודסטוק ובכל מקום ואירוע שנחשב בשנות תרבות הנגד ועזר להגדיר אותה. אם מותו של קראסנר בעיתוי הזה אינו אות משמיים, אינני יודע אות מהו. וודסטוק 50 הוא רעיון רע שנולד בחטא. עדיף להיכנס למיטה, להתחבר לאינפוזיה ולאוזניות, להכניס זונדה ולהאזין לכל 38 הדיסקים בדרך מאשר לחזור ולהיות בשר התותחים של אוגוסט.