בשבוע שעבר הודיע אבו מאזן שהרשות הפלסטינית לא תקיים יותר את ההסכמים החתומים עם ישראל. בד בבד, בכירי הרשות, ביניהם ראש הממשלה מוחמד אשתיה, הכריזו שישראל מבצעת "פשעי מלחמה", "פשע נגד האנושות" ו"טיהור אתני". כמנהגם הם פנו לקהילה הבינלאומית שתתערב, וקיבלו כמובן הודעות תמיכה אירופיות נלהבות. 
 
ומה עשתה ממשלת ישראל אל מול ההכרזה הדרמטית - שום כלום. למעשה, לא בדיוק. בעיתוי מעניין, דווקא בשבוע האחרון דחק ראש הממשלה בקבינט לאשר תוכנית לבנות בתים לפלסטינים באזורים שבשליטה ישראלית בלעדית - אזורי C. שהרי באזורי A ו־B יש להם חופש בנייה מוחלט. אבל מול ההודעה הפלסטינית הבוטה על הפסקת ההסכמים שמתוקפם הוקמה ומתקיימת הרשות, לא נשמע ציוץ ישראלי. אפילו לא מהמשמיצנים החרוצים של ראש הממשלה, מי שעסוקים בדברים חשובים כמו השחרת פניה של איילת שקד והצגתה כלא יותר מנערת שער ב"בלייזר".    
 

ההודעה הקיצונית הפלסטינית הגיעה אחרי שהמשטרה וצה"ל העזו לאכוף את החוק ולקיים החלטה של בג"ץ, שחייבה להרוס 12 מבנים שבהם 72 דירות. כולם נבנו בניגוד לחוק, ללא היתרי בנייה ותוך סיכון ביטחוני ליד שכונת צור באהר בירושלים. למעשה, מישהו נתן לבונים היתרי בנייה והושיט להם סיוע כספי - הרשות הפלסטינית. זו הרשות שחתומה מולנו על אותם הסכמים האוסרים עליה לפעול כפי שהיא פעלה ופועלת - הסכמי אוסלו. הסכמים שעכשיו היא מודיעה על הפסקתם.
 
והנה, בעיתוי הזה הקבינט הישראלי החליט על תכנון 700 יחידות דיור לפלסטינים דווקא בשטחים שבשליטה ישראלית. ראש הממשלה הביא את הנושא בדחיפות לקבינט, בטענה שישראל חייבת להחליט לבנות כדי לא להיחשב כמי שמפירה את הדין הבינלאומי. כאילו אנחנו לא יודעים שג'ארד קושנר עומד לנחות כאן, וברור שהוא לוחץ לקבל סוכרייה שניתן לנפנף בה כלפי הפלסטינים. סוכרייה על חשבוננו.
 
והנה אפילו היו גורמים שמימין לליכוד, שטענו השבוע כי ההחלטה מחזקת את הריבונות הישראלית ביו"ש, מכיוון שישראל עושה מעשה ריבוני ולוקחת אחריות גם על הפלסטינים שבשטח C. אולי היה משהו בטיעון הזה, לו במקביל ישראל הייתה פועלת כמו ריבון. למשל, הורסת את הבנייה הבלתי חוקית בחאן אל־אחמר, מקום שבו אפילו בג"ץ אישר להרוס. שלא לדבר על אלפי בתים ערביים נוספים שנבנו באופן בלתי חוקי, ללא היתרים ואפילו על קרקעות מדינה. כאלו שאיש לא נוגע בהם, אפילו כאשר הוצאו כנגדם צווי הריסה שיפוטיים.  
 
טענת הריבונות הייתה נכונה, לו ישראל הייתה מתמודדת מול התוכנית השיטתית של הרשות להשתלט דה־פקטו על שטחי C ביו"ש. תוכנית שמבוצעת באין מפריע בכסף אירופי וערבי רב. אפשר להיווכח בכך ברחבי יו"ש בכל שעה. בתים שנבנים דווקא צמוד ליישובים ישראליים, שמוקמים ממש לצד הצירים, שפולשים לאדמות מדינה. אפשר להבחין בטרסות הענקיות שנבנות בכל מקום במימון זר כדי לתפוס את הקרקע.    
 
שלא לדבר על אומללות טיעון המעשה הריבוני, כאשר ישראל לא מגיבה על הודעת הפרת ההסכמים של אבו מאזן. בעוד הפלסטינים מאשימים אותנו בטיהור אתני וברצח עם, הבנייה היהודית ביו"ש נעשית בזרזיף דל, תוך פגיעה מהותית בזכויות היסוד של יהודי יו"ש. 
 
אומללות העמדה הישראלית נחשפה בקבינט, בין היתר כאשר התברר שאפילו התוכניות לבניית 700 הבתים שעל הפרק הן תוכניות של הרשות הפלסטינית, שהוכנו כחלק מהמזימה להשתלט על השטח כולו. למינהל האזרחי הישראלי אין תוכניות, אין תקציב, אין מוטיבציה. השבוע נטען שבעקבות החלטת הקבינט הנוכחי ישתנו היוצרות ומעכשיו תוחל התפיסה הישראלית, הריבונית. אשרי המאמין. הבטחות הימין החזק לא התממשו עד היום, הגיע הזמן לראות גם מעשים. 
 
ובשורה התחתונה, אין אפילו הצדקה עניינית לבנייה עבור פלסטינים בשטח C. לא רק שהם בנו ובונים בתים בכל מקום ללא אישור והיתר, לא רק שאין להם כל צורך בהבחנה בין A, B ו־C, הרבה מהבתים שהם בנו כדי לתפוס את השטח בכלל לא מאוכלסים. מומלץ למשל לג'ארד קושנר לעשות סיבוב ברוואבי, יישוב ערבי חדש במערב השומרון שאמור היה להיות עיר גדולה ומודרנית. חוץ מכמה בתי קפה וחנויות יוקרה שאיש לא קונה בהן, אין בעיר כמעט נפש חיה. דירות רבות שנבנו עומדות ריקות באין דורש. 
 
ולמה שיבנו בצורה מסודרת ומכוונת על פי החוק? הרי לפלסטינים אין בעיה לגור ולבנות בכל מקום, גם באופן בלתי חוקי בעליל. מקסימום אם יהיו בחירות בפתח, נתניהו ישלח דחפורים להרוס 12 בניינים, מתוך 12 אלף המבנים הבלתי חוקיים. כך שגם הסטטיסטיקה של ממשלת הימין לצדם.   

בלוף הגושים
 
במסגרת הבלופים של מערכת הבחירות מציגים לנו תמונה של שני גושים. כאילו יש גוש ימין ומולו גוש שמאל־מרכז, שמתמודדים מי ישלוט לבדו במדינה. כאילו יש סיכוי שכחול לבן תרכיב ממשלה ללא מפלגות ימין. לא צריך הרבה כדי להסביר מדוע מדובר בבלוף, ברור שמרמים אותנו. אבל לפעמים נדמה שגם פוליטיקאים ועיתונאים מהשמאל מרמים את עצמם. כי אומנם אפשר לשרטט גוש מפלגות עם מכנה משותף, שניתן לטעון שהוא גוש הימין. אבל אין מחנה עם קווים מאפיינים משותפים משמאל. 
 
גוש השמאל הוא מושג מטפיזי־אלכימי, שמרכיבים לנו בסקרים ובפילוחים. במסגרתו מחברים את כחול לבן עם בל"ד, את בוגי יעלון וצביקה האוזר עם אחמד טיבי ואיימן עודה. נו באמת. אפילו את אביגדור ליברמן ובני גנץ אי אפשר לראות יושבים באותה קואליציה צרה. אז על איזו אלטרנטיבה של גוש שמאל אפשר לדבר? חלפו הימים שבהם שמעון פרס ויצחק רבין יכלו להעביר את הסכמי אוסלו בקולות הערבים ועריקי צומת. 
 
לכן, נא לרשום לעצמכם שתורת הגושים היא ספין או תוצר של דמנציה פוליטית. אהוד ברק ואמנון אברמוביץ' יכולים לתמרץ את המחנה שלהם כמה שירצו, אבל אין להם באמת אלטרנטיבה שלטונית. רחוק מכך.  
 
שבר העבודה
 
העובדה שלא קיים יותר גוש שמאל שיכול להעמיד אלטרנטיבה שלטונית היא שדחפה חלק מהותי משרידי מפא"י ההיסטורית, כמו גם את אחרוני העסקנים של מרצ, אל מעבר לקו הציוני, לזרועות הערבים. במר ייאושם הגיעו אלו למסקנה שנגמרו להם הגייסות בצד היהודי־ציוני של המפה, ואת הרעיונות הקלאסיים שלהם, שרוסקו במבחני המציאות, הם יוכלו לשווק רק לערבים ולמי שנטש את הספינה הציונית. 
 
זו בדיוק הסיבה לכך שאהוד ברק, הנכדה של יצחק רבין, סתיו שפיר ודומיהם, חברו למרצ, נשבעו אמונים לערביי הארץ, והתנצלו בפני הפורעים שבהם. מדובר בתהליך עמוק וארוך שנים, של אובדן עשתונות ודרך. תהליך שמטושטש על ידי גורמים מרכזיים בתקשורת ובאקדמיה, אבל מתחולל ומשנה את המציאות.
 
כל כך עצוב לראות את מי שהתיימרו להיות ממשיכי דרך המפלגה שהקימה את המדינה, הופכים לגרסה אומללה של "ברית שלום", המפלגה האנטי־ציונית של טרום המדינה. לו בן־גוריון, ברל כצנלסון וטבנקין היו שומעים על כך, היו מתים בשנית משיברון לב. שלא לדבר על נתן אלתרמן וחיים הזז, מי שסימנו את המשך דרכה הטבעית של מפא"י ההיסטורית, כשהקימו את התנועה למען ארץ ישראל השלמה.
tguvot@maariv.co.il