איזה כיף כשנופל בינגו ביד. כשהצלחה נרשמת לטובתך בלי תכנון מורכב ומוקדם, ובנוסף על הדרך היא משנה את המציאות לטובה. למרות קטנותו, דלותו והעובדה שנתקע בלופ אסתטי של סרט בורקס משנות ה־70, שדה דב ייצג פלא כזה שסייע לאילת להתפתח ולהתרומם.
הנוחות עשתה שירות גדול לכלכלה שלנו. זה היה כל כך נעים, שעל אף המחיר המבהיל של בתי המלון, הדוחק והעובדה שהטיילת סבלה מעומס של רוכלים ובני נוער קולניים, אילת עדיין נתפסה כאלטרנטיבה מעולה לישראלי הממוצע. אבל כרגיל אצלנו, אם זה טוב ועובד פיקס, יקומו בהכרח מומחים ויודעי סוד שישדרגו הכל לרמת אסון. ואכן כך קרה.
המקום יפה, והנצחת זכרו של רמון מבורכת - אבל למה בנו שם מבנה עצום כזה? מה הסיבה? כשיצאנו מבטן המטוס שאלתי את אחד מחברי על כך.
"איזה?", תהיתי. "אני לא רואה טיסות כאלה כרגע. המקום נטוש, חוץ מישראלים. ויחסית לעונה נראה לי שיש גם ממש מעט אנשים כאן".
בדרך חזרה למרכז ניסיתי להבין את המהלך שנעשה, ופשוט לא הצלחתי. הכל כאן נוגד את ההיגיון הבסיסי ביותר. מביט בשעון. עוד מעט עשר בערב. יצאנו מהלוקיישן לשדה התעופה ברמון בשעה רבע לשבע, ואני עדיין לא בבית. מונית, בורדינג, טיסה, עיכוב בנחיתה, נתב"ג, שאטל ואחר כך מונית נוספת הביתה. נכון, השקיעו בבנייה מסיבית, בבטון ובברזל. כבישים נסללו וסרטים נגזרו. בסוף נותרנו עם צרה צרורה שעלולה להחריב מפעל תיירות משגשג בלי שום סיבה. סתם חלמאות.
התרעות פיקוד העורף