וזאת לעדות: אני מת שיקראו לי להיות עד מומחה. לא חשוב לי באיזה משפט, במה בדיוק הוא יעסוק, זה יכול להיות משפט על רצח כפול, וזה יכול להיות גם משפט על דוח חנייה, מה שחשוב לי זה להיות עד מומחה. עדיף מטעם ההגנה. בהשקפתי אני אדם "הגנתי" הרבה יותר מ"התקפי", והייתי שמח לתרום ממומחיותי להגנה. אני מעדיף להגן על החלשים מאשר לתקוף עם החזקים. כזה אני, רובין הוד של רחוב ויצמן 1.
 

עכשיו נשאלת השאלה: במה אני מומחה? זו כבר בעיה אחרת, כי תחומי המומחיות שלי הם לא רבים. אני מניח שאני יכול להיות עד מומחה בענייני התמכרויות למשל, או אפילו עד מומחה בענייני אהבה, אני חושב שאני יודע לאהוב באופן נכון את האנשים הנכונים. גם בתיעוב אני מבין דבר או שניים. לאחרונה יוצא לי לתעב כל מיני אנשים שמעולם לא חשבתי שאתעב. גברים עם חולצות דריי–פיט צמודות ובצבעים זרחניים, נשים שנוהגות כשהן אוחזות את ההגה ביד אחת, זוגות שנותנים לילדים שלהם שמות פרטיים שמתחילים באותה האות, אנשים שעושים פויקה.
 

אבל האמת היא שתחום המומחיות איננו חשוב כמו הזימון. הזימון להתייצב בבית המשפט ולתת את דעתי כעד מומחה הוא שמלהיט אותי. כבר חמש וחצי שנים שמורה אצלי בארון חליפה מגוהצת - אותה ברור לי שאלבש כשיזמנו אותי לבית המשפט. בינתיים זה לא קרה, ואת בית המשפט ראיתי רק מהצד של הנאשם: פעם על אחזקה לשימוש עצמי ועוד פעם שאינני זוכר בדיוק על מה, אבל אני חושב שזה גם קשור איכשהו לסמים.
 

כל מי שראה אותי בחליפה אמר שאני נראה כמו עד מומחה נאה, כזה שיודע על מה הוא מדבר, ושאפילו יש במראה שלי משהו חו"לי - ממש כאילו הגעתי מהמשפט של מייקל ג'קסון, שם שימשתי כעד מומחה בתחום זה או אחר. אני מעריץ עדים מומחים, זוהי האסמכתה הגבוהה ביותר לכך שחייך שווים משהו, שאתה אינך קיים לשווא. וככל שאני חי וקיים, מכלה יום אחרי יום, שואף חמצן, פולט פחמן דו–חמצני, אני מרגיש יותר ויותר את אפסות ההוויה, חוסר התוחלת ואיכשהו אני מוצא את עצמי נשאב יותר ויותר לעולם האקטואליה, ואם יש משהו באמת חסר תוחלת זה המרדף אחר האקטואליה הישראלית.

איכשהו, לא יודע בדיוק איך, מצאתי את עצמי זוחל אחר לוח השידורים האקטואלי, חולף בין גלי צה"ל לרשת ב׳, שומע את סמוטריץ׳, ביטן, לפיד, שמולי מתראיינים אך למעשה לא ממש אומרים משהו שיש לו תוכן. האמת היא שהם לא עונים על כלום, וכשמגיעים לשאלות באמת פרקטיות, שיכולות לגרום לך להבין טוב יותר את המפה הפוליטית העתידית, התשובות שלהם הן תמיד: ״אתה לא מצפה שאני אנהל משא ומתן ברדיו, נכון?״ ו״אין טעם לשאול שאלות היפותטיות״.
 

על דוכן העדים בבית המשפט אמירות כאלו לא יתקבלו. בואו ונניח שאני עד מומחה בתביעת רשלנות רפואית בתחום רפואת השיניים, והסנגור שואל אותי אם לדעתי, במידה שרופא השיניים היה שולח את המטופל לצילומי רנטגן מקיפים במעבדה חיצונית ולא מסתפק בצילום הרנטגן (המוגבל) שבמרפאת השיניים שלו, האם זה יכול היה למנוע את הנזק האורתודונטי שנגרם לתובע - כמובן שלא הייתי משיב ש״אין טעם לשאול שאלות היפותטיות״ או משהו כזה.
 

האמת היא שבשל העובדה שחברים קרובים שלי משמשים בכל מיני תפקידים בשדה הפוליטי יוצא לי להיחשף לאחרונה מקרוב לעולם הזה, וזה באמת לא ייאמן כמה שהפוליטיקאים שלנו נעים בין פחדים לחרדות, משועבדים למספרים שהסקרים מספקים להם (ויש לומר שמעבר לסקרים סטנדרטיים הפוליטיקאים גם משתמשים גם בסקרים שבוחנים את התפיסות הציבוריות בנוגע לכל מיני דברים משונים, מתוך ניסיון להבין את אותה ״ישראליות״ קדושה), מהלכים כמוכי אלצהיימר אשר שכחו מאין באו אל עין הציבור ויותר מכך - לשם מה באו ומה רצו לעשות כאן בציבוריות הישראלית.

ככל שאתה מכיר יותר טוב פוליטיקאים אתה מאבד יותר אמון בעולם. והכל הופך למין משחק שבו אתה מאזין לאחת מתוכניות הבוקר מעל גלי האתר, ואתה שומע פוליטיקאי שאתה מכיר היטב עולה לשידור, ואתה יודע שהכל שקר אבל אתה נהנה מהמשחק. המשחק הוא לנקד את מידת ההצלחה של המועמד לשכנע בהבליו. והם רובם די טובים בזה. מעטים ממש מצטיינים. אבל בגדול, אומר זאת בתור נרקומן בכיר במיל׳, פוליטיקאים גרועים מנרקומנים. נרקומנים אומנם ישדדו את התכשיטים של אמא שלהם בשביל מנה, אבל פוליטיקאים גם ימכרו את התכשיטים של אמם (בשביל הקמפיין) וגם ימכרו את אמם בשביל עוד קולות.
 

אז הנה אני מציע את עצמי בתור עד מומחה לנרקומניה נפוצה במשפט ייצוגי שייערך מתישהו בעתיד, כשיגיעו ימים טובים יותר, נגד ציבור הנבחרים שבגד בנו וניצל אותנו. עד אז אסתפק בלהיזכר בפעם האחרונה שבה הייתי בין כותלי היכלי הצדק וחיכיתי לתורי ובינתיים נכנסתי מתחת לשולחן וכתבתי בעט שיר קצרצר על השולחן מלמטה שהולך כך:

אני שומר על זכות השתיקה

כמו על זכות הגמילה

וזכות הנרקומן

לקבל את המשלוח בזמן.