פתאום קם אדם בבוקר ומביט על עצמו במראה ודווקא אוהב את מה שהוא רואה. הוא אוחז במצלמת הסלפי בבית קפה, מכוון את הראש לזווית הטובה שלו, או לפחות לזו שהוא הכי שלם עם עצמו בתוכה ומעלה את התמונה לרשת. 450 לייקים, מתחילות התגובות להגיע, "מהמם", "מושלם". ואותו אדם - שהוא ברוב המקרים אישה, אבל לא רציתי לכתוב את הדברים בלשון נקבה כדי לא להעצים את התחושה שאנחנו זקוקות כל הזמן לאישור - מסתובב עם חיוך גדול במשך יום שלם. 
 

אלא שאז אותו אדם או אותה אישה שרגילה לפילטר ביוטי שמרכך את סימני החיים, ואת הקווים של העצבות ואת הכעסים - ששנים אחרי התרחשותם התמקמו במצח; שרגילה לזווית המדויקת של השמש ולרקע של השקיעה; שרגילה לפרצוף שנראה בדיוק במשקל הנכון בזווית הנכונה, כמובן רק מלמעלה - מחליטה לתת את המצלמה בידיו של אדם אחר, שיצלם אותה כמו שפעם היו עושים מול שבעת פלאי תבל או על רקע שברי הקולוסיאום ברומא. תמונה רגילה שבה עומד מאן דהוא ליד פסל עצום ומצטלם כדי לא לשכוח חלילה שביקר שם. 
 

"נורא", הוא - או בעצם היא - תסנן למצלם הנבוך, שינסה לשכנע אותה שהיא נראית מדהים בתמונה, ושזו תמונה שממש מדברת, וש"את נראית מקסים פה באמת". היא, שתתקשה לזהות את עצמה מחוץ לזווית המדויקת של הסלפי המוכר מלמעלה, בתוך הפילטר המובנה של המצלמה - תרצה למות. ליטרלי למות. 
 

אנחנו לא נראים בעיני עצמנו כמו שאנשים אחרים רואים אותנו, וזו המסקנה המפחידה של השבוע. בתקווה שאנחנו נשמעים אחרת בעיני אחרים ולא כמו שאנחנו שומעים את עצמנו בהקלטה צפרדעית מחרידה. לקח לי המון זמן להביט במראה ולהפנים שזה מה שאני וזה מה שיש, לטוב לרע, על כל הפגמים ועל כל הדברים המעצבנים שלי. 
 

אני לא מבינה עדיין מה זה שצילם ראה, ומה חושב עלי באמת זה שאמר שזו התמונה שהכי "מדברת". אבל אני מנסה לשחרר בעיקר את מה שאני חושבת על עצמי, זה מצליח לי הרבה יותר מהיכולת לשחרר את מה שאנשים אחרים חושבים עלי. במיוחד לאחרונה, ובפרט שגיליתי שיש אנשים שחושבים עלי דברים לא טובים בכלל, כי ככה יצא. אולי זה יקרה לי בגיל 60. 

אחרי עשרות תמונות מלאות פילטרים של אינסטגרם, זוויות מכוונות היטב, שכיבה על כרית גבוהה שתעצב את הפנים ותפחית 20 שנה מהגיל - עמדתי בפעם הראשונה זה עשור מול המצלמה נטו, כמו שאני. בלי מאפרת מפורסמת שתלטש לי את הפגמים, בלי מומחה לפוטושופ שיעבור על כל מה שאני לא אוהבת לפני שאני רואה את התמונות. זו הפעם הראשונה אחרי גיל 40 שנמאס לי מהפייק באפליקציה והפיקציה שהיא מוכרת, כשבעצם יש לי קמטי הבעה ליד העיניים ועליתי שני קילו בחודשיים האחרונים מכל מיני סיבות טובות יותר או פחות.
 

זו הפעם הראשונה שהחלטתי להפסיק לדחות את התאריך לצילומים החדשים שאני חייבת לעשות לקראת כמה פרויקטים כי יש לי עוד שני קילוגרמים לא מתוכננים לרדת, כי אני צריכה עוד לחזור לכושר אחרי מחלה, לחכות שהשיער יתארך או פשוט לנעוץ ביומן כמו שעשיתי ב־30 השנים האחרונות את הדד־ליין המדומיין, שבעוד שבועיים כשהכל יהיה מאחורי לכאורה, ואני אהיה רזה, שרירית עם שיער גולש, אני איראה הרבה יותר טוב. 
 

היה קל להצטלם ולהרגיש בדיוק כמו פעם. ובעצם, פעם הרגשתי ממש רע עם עצמי. אולי כדאי לכתוב את המשפט הזה מחדש. היה קל להצטלם ולהרגיש שלא ממש משנה מה ייצא, אני באה הפעם בטוב, ואין לי מה להסתיר. עדיין היה הרבה יותר קשה לשבת מאחורי הקלעים ולהביט בתוצאות הלא ערוכות או מעובדות, אלה שמשקפות את כל האמת בפרצוף, תרתי משמע. קצת כמו להביט במראה בבוקר מול תאורת פלורוסנט לבנה ששורפת בעיקר את העיניים. אז אני באמת נראית אחרת ממה שחשבתי, לא שזה טוב או רע, לא שזה שונה בעיני מי שמביט עלי ואוהב אותי וסביר להניח שחושב עלי דברים אחרים לגמרי ממה שאני חושבת על עצמי. אולי אני פשוט רואה את עצמי בפעם הראשונה בלי פילטרים, על כל המשתמע מכך. שזה מרגש אבל גם מפחיד ממש.