כבר כתבתי כאן כמה פעמים שאני אתאיסט מוחלט. כמה מחברי לדעה נוהגים לפתוח משפט פולמוסי בנושא במילים: "יש לי הרבה כבוד לדת". ובכן, ברמה הפילוסופית גרידא - לי אין. מה שיש לי הוא כבוד למסורת (שהיא חלק מהווייתי כיהודי לא מאמין), אבל בעיקר לבני אדם אחרים, דתיים כחילונים. מה ההבדל? ובכן, אם יחוקקו כאן חוקים שמטרתם כפייה דתית, אצא לרחוב כדי למחות. לעומת זאת, אם מישהו יבקש ממני להתחשב - הוא ימצא בי שכן נוח להפליא. או אם להידרש לפילוסופיה היהודית: נושאים שבין אדם לחברו הם גבוהים בעיני מאשר בין אדם למקום, כלומר למדינה שהחליפה את האל בעיני הליברלים.
מי שחפץ לחיות בישראל של העשורים הבאים, צריך לקבל כהנחת עבודה שתחום המחיה של החילונים ילך ויצטמצם. לא מכוח חקיקה, אלא בשל הציווי האנושי החזק מכל חוק, לאמור: "לא נעים". יכול הקורא הדתי לברך "שהחיינו", משל ניצח בקרב על אופייה היהודי של ישראל. יכול, אבל לא צריך: גם כך תחושת הניכור של צאצאי דור המייסדים (בהתחלה כתבתי "דור המייסדים" במירכאות, אבל בואו לא ניקח מאף זרם בחברה הישראלית את מה שמגיע לו) החילוני־אשכנזי היא הדבק היחיד של מחנה "רק לא נתניהו". היום שבו יתחלף הרגש של הציבור החשוב הזה ב"רק לא ישראל", יהיה היום הראשון לשארית חייה של מדינת היהודים.
הוא הדין לגבי הפרטנר שאישה בוחרת להכניס למיטתה: ברור ששמורה לה הזכות להפסיק את היחסים בכל רגע נתון. מצד שני, אם את לא בוטחת בפרטנר שלך, למה בכלל להעמיד אותו למבחן. זה ההבדל בין צודקת לחכמה, זה הביטוי המעשי ל"סוף מעשה במחשבה תחילה", וזה בדיוק מה שהד"ר רות ביקשה לומר ממרום גילה וניסיון החיים שלה. לא כל עצה חכמה מסבתא חביבה היא חלק מ"תרבות האונס", כפי שהגדירו אותה השבוע מי שפסחו בקלות שכזאת על "והדרת פני זקן".
התרעות פיקוד העורף