נתניהו יודע שאין חבר כנסת בליכוד שיכול להרשות לעצמו לא לשגר מיד את מסרון השבועה לדגל, אבל הוא יודע שהמסרונים הללו שווים כקליפת השום. יש להם תאריך תפוגה ברור: הרגע שבו יתברר, אם יתברר, שביבי ברווז צולע. שהוא לא יכול להקים ממשלה גם הפעם. באותו רגע “ישתנו הנסיבות”. דברים שרואים מכאן (מהשלטון) לא רוצים לראות משם (המדבר הפוליטי). נתניהו יודע עוד משהו: איסוף הצהרות האמונים הפתטיות הללו לא מוסיף ליוקרתו, אלא גורע ממנה. הוא מעיד על בהלה, הוא מעלה לסדר היום את ה”פוטש” המיתולוגי, הוא מפגין חולשה.
אז בשביל מה הוא צריך את זה? זה הסיפור. נתניהו מאבד את שלוותו וקור רוחו. במהלך השנים והקדנציות הוא הצליח להימנע ממופעי פאניקה שאפיינו אותו בחלקה הראשון של דרכו הפוליטית. הוא למד לעמוד בלחצים, לא להתרגש יותר מדי מרעשי רקע. עכשיו, כשהוא מבין שצומת הטי לפניו הוא צומת הטי של חייו, הוא מתערער.
המציאות פשוטה: הליכודניקים נאמנים לנתניהו. זה נכון. הם איתו, כל עוד הוא מביא שלטון. ברגע שלא יביא שלטון, הם ייחשבו מסלול מחדש. אם תהיה להם אופציה להישאר צמודים לעטיני השלטון, או לחלק מהם, תחת מנהיג מתוכם שאינו נתניהו, הם ישקלו אותה.
כמעט לא תוכלו למצוא היום בליכוד חבר כנסת או שר שלא מדבר על זה, חושב על זה, מתכנן את זה. לא רק יולי אדלשטיין, עוד רבים אחרים. אלף מסרונים לא יצליחו לכבות את התבערה הזו, שתפרוץ, אם תפרוץ, ברגע האמת. התבערה הולידה תבהלה, שהולידה את “יוזמת ביטן” ובעקבותיה את ציוצי יאיר נתניהו, שהוסיפו שמן למדורה. וזוהי רק ההתחלה.
התרעות פיקוד העורף