אבו מאזן עסוק בשבועות האחרונים בהצהרות ההולכות ומסלימות כי בכוונתו לנתק את כל הקשרים הכלכליים, האזרחיים והביטחוניים עם ישראל. הוא גם מינה את סאיב עריקאת לפרויקטור שתפקידו “לבחון את הדרכים למימוש האפשרות הזאת”. איזה פחד. לא ממש חשוב מה התירוץ שלו הפעם. הריסת כמה בתים בדרום ירושלים, קיזוז המשכורות שאבו מאזן משלם למחבלים רוצחים ולבני משפחותיהם, או “הקיפאון בתהליך המדיני”. התירוצים מתחלפים, האיומים חוזרים, אבל בפועל לא קורה הרבה.

ולכן לא ברור למה שוב ושוב נרעשים “גורמים ביטחוניים” אצלנו להזהיר מפני הידרדרות צפויה, צונאמי, גל טרור מאיים, שיתרחשו בקרוב אם אבו מאזן יפסיק חלילה את “התיאום הביטחוני”. דומה כי רבים ממפקדי צה”ל בהווה ובעבר, וכן ראשי השב”כ בעבר, מאמינים כי ביטחונה של ישראל, ומניעת פיגועים, תלויים בעיקר ברצונה הטוב של הרשות הפלסטינית, ובמאבקה הנחוש בטרור. פעם חשבתי שהאזהרות התכופות הללו אינן אלא כסת”ח. שוב איני בטוח בכך. 
 

לפני כשבוע היה זה ראש השב”כ לשעבר, יורם כהן, שהזהיר בגלי צה”ל כי ‘’סיפוח שטחי C עלול להוביל למרחץ דמים מיותר. צריך ללכת על מהלכים של צמצום הכיבוש ביהודה ושומרון”. עיתוי ההצהרה לא היה ברור לי, הרי איש אינו מעלה על דעתו שנתניהו רוצה, או יעז לספח אפילו מטר מרובע, ודאי לא עכשיו. מי שאינו מעז להרוס את חאן אל־אחמר, מי שמאשר בנייה ערבית בשטחי C - אינו מתכוון לספח שום דבר. אז מדוע טרח יורם כהן להזהיר מפני הסכנה? אולי מדובר באזהרה על רקע איומיו של אבו מאזן, מתוך חשש שמא יתחשק למישהו אצלנו להניח לאבו מאזן להגשים את איומיו. לא ללחוץ עליו יותר מדי, אלא לשדל אותו, להעניק לו עוד מחוות והנחות וכספים.
 

אבל הצהרתו זו של יורם כהן ראויה לבחינה מדוקדקת. יש בה שני חלקים: האזהרה הקבועה שחיסול הרשות הפלסטינית או ביטול התחייבויותיה על פי הסכמי אוסלו יובילו לאסון רב־ממדים (“מרחץ דמים”), מה שיכול להתקבל בדוחק כסוג של “הערכת מודיעין” (גם אם נזכור שהם מזהירים תמיד מפני מה שלא מגיע, ובדרך כלל מחמיצים את ההתלקחות כשהיא מתרחשת). אבל באותה נשימה, ממש בחציו השני של המשפט, המליץ ראש השב”כ לשעבר על “צמצום הכיבוש ביהודה ובשומרון”.
 

מעולם לא שאלתי את עצמי קודם לכן אם יורם כהן הוא ימני או שמאלני. עכשיו כבר מיותר לשאול. מי שרואה בשלטון ישראל במולדת שלנו “כיבוש” הוא איש שמאל מובהק, כמו רוב קודמיו. אפשר כמובן לתהות אם השירות קידם רק מי שהחזיק בתפיסת עולם כזו, או שהתפקיד הפך אותם לכאלה. הסרט “שומרי הסף” לימד אותנו שקודמיו של יורם כהן סבורים שאנחנו כובשים, ושצריך לתת לערבים מדינה בלב המולדת שלנו. וזו עמדה שרק השמאל הקיצוני מחזיק בה היום.

אבל מעבר לתהייה הפילוסופית מה קדם למה, הביצה השמאלית או התרנגולת השמאלנית - ראוי לתהות לגבי יכולתם של המאמינים בדרך זו להפיק לקחים מכישלונותיהם בעבר. הרי ברצועת עזה “צמצמנו את הכיבוש” וקיבלנו חיש קל את חמאס ורבבות רקטות המכסות את כל שטח המדינה. האם זה מה שראש השב”כ לשעבר מתכנן לגבי שטחי יהודה ושומרון? מתוך שהוא דואג שמא אבו מאזן ואנשי הפת”ח שלו לא ידאגו לביטחוננו הוא מבקש ליזום הקרנה חוזרת של השלכת ראשי פת”ח מהגגות, והפעם גם בשכם וברמאללה? ומי ידאג אז לביטחוננו? יחיא סינוואר? 
 

אחת המחלות הקשות של העיתונות בימינו היא הערבוב הבלתי אפשרי בין חדשות ודעות. אי אפשר לדעת אם מה שאומר כתב מדיני הוא עובדה או שאיפה. כשזה בתחום התקשורת אפשר להסתפק בזפזופ לערוץ הקניות או הימנעות מקניית העיתון. אבל כשהמחלה הזו פושה גם בארגוני הביטחון שלנו - המצב רע באמת. שלא בטובתו חשף יורם כהן בהצהרתו את המחלה הזו בכל חומרתה. אי אפשר לדעת אם ראש השב”כ סיכם מידע מודיעיני כשהמליץ על פעולה או הימנעות ממנה, או שניסה לכפות את תפיסת עולמו השמאלנית על מקבלי ההחלטות.