אבו מאזן עסוק בשבועות האחרונים בהצהרות ההולכות ומסלימות כי בכוונתו לנתק את כל הקשרים הכלכליים, האזרחיים והביטחוניים עם ישראל. הוא גם מינה את סאיב עריקאת לפרויקטור שתפקידו “לבחון את הדרכים למימוש האפשרות הזאת”. איזה פחד. לא ממש חשוב מה התירוץ שלו הפעם. הריסת כמה בתים בדרום ירושלים, קיזוז המשכורות שאבו מאזן משלם למחבלים רוצחים ולבני משפחותיהם, או “הקיפאון בתהליך המדיני”. התירוצים מתחלפים, האיומים חוזרים, אבל בפועל לא קורה הרבה.
אחת המחלות הקשות של העיתונות בימינו היא הערבוב הבלתי אפשרי בין חדשות ודעות. אי אפשר לדעת אם מה שאומר כתב מדיני הוא עובדה או שאיפה. כשזה בתחום התקשורת אפשר להסתפק בזפזופ לערוץ הקניות או הימנעות מקניית העיתון. אבל כשהמחלה הזו פושה גם בארגוני הביטחון שלנו - המצב רע באמת. שלא בטובתו חשף יורם כהן בהצהרתו את המחלה הזו בכל חומרתה. אי אפשר לדעת אם ראש השב”כ סיכם מידע מודיעיני כשהמליץ על פעולה או הימנעות ממנה, או שניסה לכפות את תפיסת עולמו השמאלנית על מקבלי ההחלטות.
התרעות פיקוד העורף