למיטב זיכרוני, איראן עוד כאן, בתקציב יש בור, וגם השלום עוד לא בפתח. כך שהאתגרים לא השתנו, אבל אלה לא ממש חדשות. החדשות הן שגם הציבור לא רוצה באחדות. שני סקרים שפורסמו השבוע גילו – מודה, קצת הופתעתי – שרובו מתנגד. על פי סקר “וואלה!”, מעל מחצית הישראלים. על פי סקר “פגוש את העיתונות”, כמעט 60%. וכמובן, יכול להיות שנוסח השאלות הטה את התשובות. סקר אחד כלל גם את ישראל ביתנו בקואליציית האחדות. סקר שני הודיע מראש שנתניהו יעמוד בראש. ובכל זאת, ברור שאין התלהבות.
לממשלות אחדות יש יתרונות וחסרונות. יש מהלכים שממשלות כאלה מתקשות להניע. נאמר, תהליך אוסלו. הוא אושר על חודו של קול. נאמר, חוק הלאום. גם הוא עבר ברוב קטן מאוד. ואם חושבים על העתיד, קשה לראות ממשלת אחדות שמעבירה חוק התגברות. קשה לראות ממשלת אחדות שחותרת ליציאה חד־צדדית משטחים נרחבים ביהודה ושומרון.
מה ממשלת אחדות תוכל לעשות? היא תוכל לסגור את הבור התקציבי בהסכמה רחבה על מהות הקיצוצים הנדרשים והיקף העלאת המסים. זה אומנם לא משבר מסדר גודל אינפלציוני, אבל כן עניין שצריך ממשלה מתפקדת כדי לטפל בו. היא תוכל לקדם פרויקטים לאומיים חשובים בתחומי התשתית, החינוך, התחבורה. היא תוכל להציג לעולם חזית אחידה, פחות או יותר, בענייני החוץ והביטחון. זה יעזור לה בהתמודדות עם לחצים ועם מבקרים, בעיקר משמאל.
ממשלת אחדות, אם וכאשר תוקם, תוכל קצת להשקיט את המערכת הפוליטית. להשקיט את השיח הלעומתי על שום דבר. שהרי כמעט אין מחלוקות בלתי ניתנות לגישור בין רוב מצביעי הליכוד לבין רוב מצביעי כחול לבן לבין רוב מצביעי ליברמן לבין חלק ניכר ממצביעי שקד ובנט לבין חלק ממצביעי אורלי לוי־אבקסיס. הרעש מפוברק. המחלוקת העזה מתוזמרת לצרכים אלקטורליים.
הקשיבו ליצחק שמיר המדבר אליכם מן העבר: “כיוון שהעימותים הבין־מפלגתיים הם חריפים מאוד, יש מי שרוצה להוריד את הווליום של העימותים, והתרופה היא ממשלת אחדות”. הנה - תרופה. זה התיאור הנכון למה שנדרש. לרפא את כנופיות ההונים מימין, שרוצות בעיקר להרגיז את הצד השני. לרפא את כנופיות הזעם משמאל, שחבריהן שכחו מה זה להיות רגועים. להכניס אוויר, להוציא אוויר, ליהנות מהקיץ, לחכות לסתיו. ששש. קחו מנה של א־ח־ד־ו־ת. עם קצת מים.
התרעות פיקוד העורף