את פרס האירוע הלא מכונן של השבוע יקבל כנראה בנימין נתניהו, שפרסם מאמר ב"ישראל היום" שבו התחייב בפני מצביעיו שלא יקים ממשלת אחדות לאחר הבחירות אלא רק "ממשלת ימין חזקה". "ההתחייבות שלי ברורה", כתב נתניהו - אבל ההתחייבות היא הכל חוץ מברורה. 



מה שווה התחייבות, אם אין בצדה הצהרה על מה שיעשה אם לא יוכל לקיים אותה? על פי כל הסימנים, לא יהיה רוב ימני־חרדי של 61 ח"כים ללא אביגדור ליברמן, ומכיוון שרוב הסיכויים שנתניהו לא יוכל לקיים את ההתחייבות כלשונה, הוא מתבקש להבהיר מה יעשה במקרה כזה. האם יתפטר, יחזיר את המנדט לנשיא? האם יסלול את הדרך לעוד מערכת בחירות, ונמשיך כך בממשלת מעבר של מיעוט, ללא כנסת וללא בלבולי מוח של תקציבים וכל מיני ועדות? או שפשוט נתניהו יפר את הבטחתו, בדיוק כפי שעשה בפעם שעברה. הרי לא עברו ארבע שנים, אלא בקושי ארבעה חודשים מאז שראש הממשלה הציע לאנשי שמאל משוקצים כמו אבי גבאי להצטרף אליו.
 
יש רגעים שבהם קשה לא לתהות אם בעתיד דברים כאלה יהיו אסורים על פי חוק. בדיוק כפי שפעם הטרדות מיניות היו עניין של מה בכך ובגדר הנורמה, וכיום ברור לכולם שהימים האלה פסו מהעולם. באותו אופן בעוד אי־אילו שנים לנבחר ציבור יהיה אסור להתחייב בהבטחות שווא. לכאורה זה אמור להיות מאוד מובן מאליו שמי שמבקש את אמון הציבור ומועל בו יעמוד בפני בעיה משפטית. 
 

אנחנו מספרים לעצמנו שהציבור הוא זה שמעניש את נבחרי הציבור שמשקרים או אינם עומדים בהתחייבותם, אבל זה כבר מזמן לא באמת עובד ככה. רוב הנבחרים מתחייבים בידיעה שיש סיכוי טוב שלא יקיימו, והאזרח הממוצע בכל זאת בוחר באחד מהם, כי הוא מבולבל ונתון להשפעה של פייק ניוז ומניפולציות מתוחכמות של תעמולה. 
 
קחו לדוגמה את אביגדור ליברמן. אומנם נראה שהוא הולך עד הסוף עם הבטחתו להתנגד לממשלת הלכה ולדרוש ממשלת אחדות ויהי מה, אבל אחרי שהבטיח בזמנו להוריד את איסמאעיל הנייה תוך 48 שעות מכניסתו לתפקיד שר הביטחון, מה יקרה אם גם הפעם לא יעמוד בדיבורו? יפה שליברמן ונתניהו הולכים ראש בראש, אבל מי מהם יתפטר כשלא יוכל לעמוד בהתחייבותו? 
 
כך גם לגבי עמיר פרץ. הוא התחייב שלא ישב עם נתניהו, ומצד שני ייתכן שלאחר הבחירות הוא יעמוד מול הדילמה הקשה: האם להצטרף לממשלת נתניהו כדי שמפלגת העבודה תישאר רלבנטית או לשבת באופוזיציה כרסיס מפלגה גוססת שאין לה שום השפעה. אורלי לוי־אבקסיס, מצדה, התחייבה לרוץ עם פרץ, ועל כך תקבל קולות ותיכנס לכנסת, בניגוד לבחירות הקודמות שבהן לא עברה את אחוז החסימה. אבל מה יקרה אם מזימת הליכוד לפצל את השניים לאחר הבחירות ולצרף את לוי־אבקסיס לממשלה תצלח? הרי על פי הנורמות הקיימות יש סיכוי טוב ששניהם לא יעמדו בהתחייבותם. בינינו, למה בכלל לנסות? כשאין עונש, אנשים לא מעטים לא מבינים למה לטרוח ולא לחטוא.
 
נכנסנו למצב שבו אחד המתחייבים בוודאות יפר את הבטחתו - ליברמן או נתניהו או כחול לבן או העבודה - וזה נראה לנו ממש בסדר. התרגלנו לכך שכולם משקרים כל הזמן. אנחנו עומדים מהצד, מושכים בכתפינו ואומרים, טוב, אין מה לעשות, זאת הנורמה.
 
בכפוף לתקנון 
בתחום מוצרי הצריכה יש חוקים נגד גניבת דעת. סוחרים רבים מנסים לעקוף את החוק עם משפטים יפים כמו "התמונה לצורך המחשה בלבד" או באמירה הסתומה שכל התשדיר ששמעת כרגע הוא "כפוף לתקנון" עלום כלשהו. אבל לצרכן שנפגע כתוצאה מאי־קיום מחויבות, עומדות זכויות משפטיות, ומלבד הזכות לא לקנות מהמוכר הזה בפעם הבאה הוא זכאי לפיצוי. איזו זכות יש לבוחר מעבר לזכות התיאורטית להצביע בעוד ארבע שנים למישהו אחר שלא יקיים את הבטחותיו?
 
הגיוני שלנבחר ציבור אסור יהיה להתחייב בלי מחיר ברור שישלם אם לא יעמוד בהתחייבות. כך זה בכל הסכם. ההתחייבות של נבחר ציבור צריכה להיות חוזית: האזרח נותן את הקול שלו תמורת קיום ההבטחה. זה היה הרעיון המקורי, אף על פי שהוא נשמע הזוי כיום, כשמפלגות אפילו לא טורחות לפרסם מצע. 
 
נדמה שכולם מבינים שמדובר בהבטחות שווא, אבל זה לא נכון. הדבר דומה למיילים שעדיין מגיעים מדי פעם מאיזה עורך דין אנגלי ומבשרים בעילגות על קרנות ירושה. רובנו מוחקים את ההודעה בלי להבין מה ההיגיון בשליחת מלכודות שכולם כבר מכירים, אבל ככל הנראה יש מספיק אנשים שעוד נופלים קורבן לרמייה הזאת, ולכן המיילים עדיין מגיעים. באותו אופן, כנראה שיש מספיק אזרחים שנחשפים שוב ושוב להבטחות שווא, אבל לא עוקבים באדיקות אחרי ניתוחי האקטואליה המייגעים במדינתנו. הם חשים צורך לתת אמון במנהיג כלשהו, ולכן קונים את הטריק הנדוש ומנוצלים לרעה. 
 
מהתקשורת לא תבוא הישועה, כי היא רק דוחקת בנבחרי הציבור להתחייב, ואין לה בעיה שיפרו את התחייבותם כל עוד יהיו לה כותרות. אבל לא ייתכן שזה ימשיך להיות לגיטימי. ומכיוון שהציבור כבר מותש ואדיש מרוב חרטוטי התעמולה, חקיקה היא הדרך היחידה למנוע את הבטחות השווא שמופרחות לאוויר כאילו אין מחר.
 
באופן אירוני, אחד הבודדים שמקפיד לומר אמת הוא בצלאל סמוטריץ׳ המושמץ. למרות כל הביקורת שמוטחת בו, הוא לא מפחד לומר את מה שבאמת רוחש בלבו. השבוע הוא שוב ביטא את שאיפתו הכנה לכך "שמדינת ישראל תנהג על פי התורה וההלכה“. נתניהו מיהר להסביר למשלחת של חברי קונגרס דמוקרטים מארה"ב שהאמירה של שר התחבורה שלו היא "שטויות", אבל אלה לא שטויות. זה באמת מה שסמוטריץ׳ רוצה, ולאחר ההערה המבטלת של נתניהו הוא שב וחזר על כך.
 
אבל מה עם השאר? נתניהו אוהב להשתמש במונח "שותפים טבעיים" כלפי המפלגות החרדיות, וגם כחול לבן מרקדת בין הטיפות כדי לא לסגור מולן את הדרך למשא ומתן. אבל הפלח הדמוגרפי היחיד בישראל שרושם ירידה בתעסוקה הוא גברים חרדים. המציאות היא ש־7% מהציבור הבוגר בישראל ניזון כיום מתקציבים ציבוריים, כדי למנוע מ־19% מילדי ישראל את הלימודים שיאפשרו להם להתפרנס ולעבוד בעתיד. מי נותן את הדעת על הנתון הזה בכנות בהתחייבויותיו? כרגע, רק ליברמן. אבל אם המציאות תטפח על פניו והוא לא יוכל לקיים, כל עוד אין חקיקה, גם לו לא יקרה שום דבר.