השבוע נתקלנו שוב בברק כהן, האיש שמקפידים לכנות אותו "עורך דין" ולהצמיד לו את התואר "פעיל חברתי". הפעם הוצא נגדו צו הרחקה שיפוטי מבנו של ראש הממשלה אבנר נתניהו, אחרי שכהן פתח במסע צעקות וגידופים מכוון נגד נתניהו ג'וניור הנחבא אל הכלים, כשזה יצא לאכול במסעדה. לתומנו חשבנו שמה שכהן ודומיו עושים הוא מעשה בריונות בזוי, אבל זה זמן מה מקפידים לחנך אותנו מחדש ולהטעים שלא מדובר בפורעים שמקומם מחוץ לחברה הלגיטימית, אלא ב"פעילים חברתיים", מובילי הצדק שחלקם בהיכל התהילה. 



הפעילות החברתית של כהן, לדוגמה, כוללת הרשעה בהעלבת עובד ציבור, משום שהתנפל באופן שיטתי ומכוון על רכז מודיעין של המשטרה בירושלים; הרשעה בהפרת הפרטיות בגלל רדיפה ושיסוי אישית נגד ראשי הבנקים; מסע גידופים וצעקות מתועד נגד מירי רגב כשנכנסה עם המשפחה למסעדה, ועוד. 
 

כהן עם עוד כמה "פעילים" כמוהו הובילו מסע גידוף, השמצה והפחדה שכונה על ידם "באים לבנקאים". הוא נולד לאחר שבנק לאומי העז לנסות לגבות מכהן חוב בגלל הלוואה שלקח מהבנק ולא החזיר. כך הפכה מנכ"לית הבנק ל"פושעת" ועברה מהלך שיימינג שיטתי ברוטאלי, שגלש מהרשתות החברתיות והרחוב לבית הספר שבו לומדות הילדות שלה. באותה רוח גם התנפל כהן ברחוב על שלדון אדלסון בן ה־86, הבעלים של "ישראל היום", וצעק לעברו בין היתר "שלדון אתה חי יותר מדי".
 
כהן כבר הושעה מעיסוק בעריכת דין על ידי לשכת עורכי הדין בעקבות ה"פעילות החברתית" החביבה שלו, אבל זה ממש לא משנה מבחינתו, כי הוא משיג את מה שהוא רוצה. כשכבר הועמד לדין והורשע, יצא בעונשים מינוריים. הוא ודומיו זוכים לליטוף מתמיד מגורמים מרכזיים בתקשורת. מקבלים ראיונות מלטפים ב"גלובס" וקידום ב"דה מרקר", כמי שנמנים עם 100 האנשים המשפיעים במדינה.
 
כהן כמובן אינו לבד. דוגמית לאופנה הזו ניתנה במסיבת העיתונאים שערכו נפתלי בנט ואיילת שקד כשהכריזו לראשונה על הקמת הימין החדש. בין העיתונאים ישב אדם בשם גונן בן יצחק, שגם הוא מכנה את עצמו "פעיל חברתי". כשנדלקו הזרקורים והחל שידור חי, הוא החל לצעוק, לנאום ולהפריע, באופן שלא אפשר להמשיך במסיבת העיתונאים. במקום לכבות את המצלמות והמיקרופונים ולהעיף את הטרדן החוצה, הנוכחים הצמידו את כל המדיה של מדינת ישראל למוצא פיו, מחבלים בהמשך האירוע. 
 
מקור הסלחנות והגלוריפיקציה הזו, כמו גם עצם השימוש בביטוי "פעיל חברתי", נובע כמובן מהכיוון הפוליטי של ה"פעילים". לפעיל של "נוער הגבעות", לו היה צועק במסיבת עיתונאים בשידור חי, היו סותמים מיד את הפה. מי שניסו להגן על הבית שלהם ולמנוע את האסון האנטי־דמוקרטי שכונה "התנתקות", לא זכו לליטופי כבוד. הם הוכתרו כבריונים מסוכנים שפעולתם היא "מכת מדינה" והוצאו אל מחוץ למעגל החברתי הלגיטימי.
 
מי שמוחה על אוזלת היד של כוחות הביטחון נגד הטרור הערבי ביו"ש ומרסס גרפיטי על בתי ערבים, מוצג כאויב הדמוקרטיה, בריון הזוי. אבל אם אתה משתולל נגד נתניהו/הבנקים/המשטרה, או פורע כל חוק בעד דיור ציבורי, זכויות פליטים ומבקשי מקלט, הפלסטינים או הלהט"ב, אתה מלך. 
 
בדמוקרטיה חייבים לאפשר השמעת דעות חריגות, לקדש ביקורת והפגנות, ובמקרים מסוימים אפילו לגלות הבנה כלפי מרי אזרחי בלתי אלים. אבל את הבריונות האינסטרומנטלית שמסתתרת תחת השם הכוזב "פעילים חברתיים" צריך לשרש. במיוחד צריך ליישר את מערכת המושגים שלנו, לפתוח בפרויקט "באים לבריונים" ולהגיד להם: "עד כאן".   

אבנר נתניהו. צילום: פלאש 90

 
הבגידה האמריקאית 
בשקט רב ארה"ב הגדולה של הנשיא דונלד טראמפ מנהלת משא ומתן מתקדם עם הטליבאן, להסגרה סופית של אפגניסטן חזרה לידי הטירוף האסלאמי. בדרמה שבה מעורבת כיום ארה"ב, הורדת הדגלים באפגניסטן לא מעוררת תשומת לב. מה גם שמדובר בנסיגה שהחלה בימי ברק אובמה. אבל כל זה לא מפחית מהחשש לגורלם של בני העם האפגני, במיוחד מי שניסו להכניס שפיות לחלק הזה של העולם. 
 
זה לא מקל את תחושת הבגידה שמלווה את המהלך. זה כן מעורר הרהורים נוגים על יכולת הדמוקרטיות המערביות להתמודד עם נחישות של תנועות אסלאמיות מטורפות או דיקטטורים רצחניים. ומעל הכל, מבחינתנו, זה שם על השולחן את לקח הלקחים: אסור ליטול סיכונים ולסמוך על הבטחות וערובות בינלאומיות. גם לא של ידידים קרובים כמו ממשל טראמפ. 
 
ארה"ב נכנסה לאפגניסטן ב־2001 בימי הנשיא בוש הבן, אחרי הפלת מגדלי התאומים. היא עמדה בראש כוח רב לאומי שהתיימר להדביר את קן הטרור הבינלאומי שקינן אז במדינה, ולשים קץ לשלטון האסלאמי הקיצוני של הטאליבן. שלטון שרצח נשים שהעזו ללמוד, שקבר "כופרים" חיים עד הראש במגרשי כדורגל וניהל טקסי סקילה המוניים. ארה"ב ובנות בריתה נלחמו בטליבאן וחיסלו כ־40 אלף מאנשיו. הם הקימו שלטון דמוקרטי פרו־מערבי, שמתנדנד על כרעי תרנגולת עד היום, נאבק בגלי טרור אסלמי מחרידים שלא פוסקים. 
 
כבר ב־2012 קבע אובמה את תקדים הבגידה והנסיגה, כאשר משך את רוב הכוחות האמריקאיים מהמדינה ואותת לטליבאן שעוד קצת סבלנות והם מנצחים. טראמפ לא הסתיר מעולם את חוסר הסבלנות שלו לנוכחות באפגניסטן של כ־14 אלף חיילים אמריקאים שעדיין נותרו שם. בסוף השנה שעברה, במסגרת זיגזג הציוצים שלו, הוא כבר הודיע שנמאס לו והוא מתכוון לצאת. 
 
אין ספק שאלוף הבגידות האמריקאיות בידידים היה אובמה, מי שחתר תחתינו באו"ם. מי שגרם לנפילה של חוסני מובארק ושל עוד משטרים ידידותיים לארה"ב, תוך שהוא מטביע את כל המזרח התיכון בנחלי דם. אובמה גם גרם בעקיפין ובלי שהתכוון לכך להתקרבות בין מדינות המפרץ לישראל, כאשר חיזק את איראן והמחיש לסעודיה ושכנותיה עד כמה אסור לסמוך על ארה"ב של אמריקה. הן נדחפו לחפש משענת יציבה במקומות חדשים, למשל בישראל. 
 
מאז סוף השנה שעברה ממשל טראמפ מנהל שיחות עם הטליבאן, והשבוע הם עברו לשלב הישיר שמתקיים בדוחא, בירת קטאר. הטליבאן לא מכירים בלגיטימיות של הממשלה הדמוקרטית בקאבול, ששולטת רק על כחצי מהמדינה. הוא לא מפסיק לשלוח גלי טרור רצחניים בניסיון להפיל אותה. יציאה אמריקאית עכשיו תסמן את קץ היומרה להציל את שרידי הדמוקרטיה והשפיות שם. היא תקפל את כל הדגלים היפים שהונפו בזמנו, כמו זכויות אדם ודמוקרטיה. הנסיגה תחזיר בוודאות גדולה את המראות התפלצתיים של ימי שלטון הטאליבן. ומי שנסוג משם מבין זאת היטב.
 
דווקא על הרקע הזה חשוב שנשנן לעצמנו את הלקח האפגני, ובעיקר בעידן הרומנטי של יחסי ירושלים וושינגטון. אנחנו מודעים ליומרה הריקה של הנשיא הנוכחי למצוא דיל אולטימטיבי למשבר שלנו מול הפלסטינים. אנחנו כבר נתבעים לסכן את עצמנו בהקשר זה, ואין ספק שביום שבו תפורסם תוכנית המאה המדהימה, הלחץ על השלטון הישראלי יגבר מאוד, דווקא בשם הידידות בין הארצות והמשטרים. לכן, אם אנחנו לא רוצים למצוא את עצמנו בסיטואציה אפגנית, כדאי שלא נשכח גם את לקח הטליבאן.
 
tguvot@maariv.co.il