אביגדור ליברמן עשה נס קטן: הפיל ממשלת ימין אחת, ואז טרפד הקמה של ממשלת ימין שנייה, ובמקום לאבד מנדטים הוא צובר מנדטים. הסקרים חוזים לו עשרה מושבים בכנסת הבאה. המנהיגים סביבו מביטים בו בדאגה. ראש הממשלה לא יודע כמה רחוק ליברמן ילך כדי להפיל אותו (ואולי הוא דווקא יודע ובגלל זה הוא מודאג).

יאיר לפיד לא מבין איך שדדו לו את סדר היום האנטי־חרדי (ואולי הוא דווקא מבין ובגלל זה הוא מודאג). במפלגות משמאל מבועתים מהאיש שפעם הבטיח להפציץ את סכר אסואן, אחר כך רצה שהערבים יתחייבו לנאמנות, והיום הוא התקווה החדשה. במפלגות הימין מבוהלים ממי שבא מתוכם ועכשיו מקעקע את שלטונם, תוך שהוא פוסל מפלגה אחרי מפלגה (בלי נתניהו, החרדים וההזויים, כלומר החרד״לים, לא נשאר אף אחד). 

אבל הנס הוא נס. ההצלחה היא הצלחה. לפחות עד שיוכח אחרת (10 המנדטים הדמיוניים של זהות עוד טריים בזיכרון). ליברמן כנראה הבין טוב יותר מאחרים מה מפחיד את הציבור הישראלי: כפייה דתית. הוא הראשון שמצליח להילחם בכפייה בלי להיחשד בשמאלנות. אולי הוא יכול להרשות לעצמו לנהל מלחמה, משום שלא יצטרך להרכיב קואליציה. לעומתו, כחול לבן מרגישים כבולים, שמא יזדקקו לחרדים ביום שאחרי הקלפי. 
 

ליברמן מכרסם רק מעט בימין. זה לא מפתיע: רק מעט מהבוחרים בימין חשים בכפייה דתית, ובממוצע, הם לא חושבים שמדובר בכפייה ממשית (4.7 מתוך 10). לעומת זאת במרכז, הרוב חשים בה. וגם סבורים שהיא ממשית (7.4 מתוך 10). מדדי המכון למדיניות העם היהודי, כפי שנותחו על ידי נוח סלפקוב (הסקרים בעריכת פרופ׳ קמיל פוקס), מלמדים שבמרכז ובמרכז־שמאל, תחושת הכפייה היא החריפה ביותר. לכן התוספת במנדטים של ליברמן לא באה כמובן ממצביעי הימין המאוחד או ממצביעים חרדים. מאיפה היא כן באה? קצת מהליכוד (שרבע ממצביעיו מרגישים כפייה דתית), קצת מכחול לבן (ב־2015 המצביעים האלה בחרו יש עתיד או את המחנה הציוני. אם תעיינו בגרף המפלגות, תזהו על נקלה שאלה המפלגות שבוחריהן מרגישים כפייה דתית). 
 

אבל הנה עוד משהו שכדאי לדעת. אולי הדבר הכי מעניין שמתגלה בנתונים שליקטנו לטור הזה. חלק ניכר מתומכיו החדשים של ליברמן בסקרים (כמחצית) הם מצביעים חדשים. פרופ׳ קמיל פוקס, שניתח מדגם של יותר מ־2,000 ישראלים, מצא ש־25% ממי שמתכוונים להצביע לישראל ביתנו אומרים שלא הצביעו בבחירות הקודמות. הנתון הזה מעניין, משום שהוא אומר אחד משני דברים: או שההצלחה של ליברמן היא כל כך גדולה, עד שהוא מצליח לגרום ללא־מצביעים להפוך למצביעים. או שההצלחה של ליברמן פחות גדולה ממה שנדמה לנו, כי הלא־מצביעים לא יצביעו גם הפעם (מחקרים רבים כבר הוכיחו שהצבעה בעבר היא מנבא טוב למדי של הצבעה בעתיד).
 

# # #
 

למה דווקא ליברמן נלחם בחרדים? כי הוא ידע שרק ירוויח, ובטוח לא יפסיד בוחרים. המצביעים שלו לא ינטשו אותו אם יחליט להסתער על הליצמנים והדרעים. כבר לפני כמה שבועות הזכרנו כאן את מדד התרומה לישראל של קבוצות שונות בחברה הישראלית. המדד הזה מגלה לנו מי חושב מה על מי. נאמר, מה חושבים קיבוצניקים על דרוזים, או מה חושבים דתיים לאומיים על צפון תל אביבים.
 

באופן טבעי, השבוע נתמקד בשתי קבוצות העומדות במוקד הקרב על דת ומדינה. קבוצת הבית של ליברמן - עולים ממדינות ברית המועצות - וקבוצת הבית של ליצמן - החרדים. ובכן, מה חושבים הרוסים על החרדים והחרדים על הרוסים? דירוג הקבוצות נעשה בסולם מ־1 (תרומה שלילית) עד 4 (תרומה מאוד חיובית) - ככל שהתרומה לשגשוג המדינה גבוהה יותר, כך הציון גבוה יותר. 
 

רוב הישראלים נותנים לחרדים ציון נמוך על תרומה למדינה. ממוצע ארבע השנים האחרונות שלהם הוא 2.4 מתוך 4. רוב הישראלים נותנים לרוסים ציון הרבה יותר גבוה. ממוצע ארבע השנים שלהם הוא 3.3 מתוך 4. אבל מה קורה כאשר רוסים מדרגים חרדים, וכאשר חרדים מדרגים רוסים? נסו לדמיין את ליברמן ואת ליצמן מדרגים זה את זה ותדעו את התשובה. ליצמן כינה את ליברמן ״זגזגן״; ליברמן הציב מועמד להחלפת ליצמן במשרד הבריאות. הבוחרים איתם: החרדים מחשיבים את הרוסים פחות מהממוצע (1.9). הרוסים מחשיבים את החרדים פחות מהממוצע (2.7). ואגב, שימו לב כמה גדול הפער בין מה שהחרדים חושבים על עצמם לבין מה שרוב הישראלים חושבים עליהם.

tguvot@maariv.co.il