איכשהו יצא שפורטוגל הייתה אצלי בצ'ק ליסט השבוע בכל מיני הקשרים: גם כיעד אופציונלי לנסיעה וגם בהקשר של ידיעה שקראתי על כך שקשה למקומיים בליסבון להתמודד עם מבול התיירים מהעולם החדש והנגיש של ה־airbnb וטיסות הלואו קוסט, שמפירים להם את שלוות השנ"צ ומטנפים את הרחובות שלהם. אותה ידיעה שיבחה מצד שני את הפתיחות של תושבי המדינה לקבל זרים, רצוי עם קצת כסף שישקיעו בחקלאות ובנדל"ן - שזו אופציה נפלאה לבני הדור שלי שנמצאים על סף ייאוש בכל הנוגע לרכישת דירה בארץ הקודש, ארץ שאוכלת את יושביה כשהיא מוסיפה לביס שהיא נוגסת בלבם גם חלב ודבש. 

אפשר היה לעשות סדרה מאוד משעשעת על כל מה שקורה בשוק השכירות בתל אביב בקרב אנשים שחצו את גיל 40 - אלה שלא יכולים לשכור פה דירת שניים וחצי חדרים אבל חולמים על בית בפורטוגל ופיזוז בין כרמים, רצוי עם שני כלבים, כי מבחינת הגיל והמעמד הבורגני זה מתבקש. 
 

כך או כך מצאתי את עצמי נשאבת בפנטזיות בנוסח הסאודאד הפורטוגזי (למי שלא מכיר, מיד ההסבר). אני משוכנעת שנולדתי איתה ושהיא גנטית, אף על פי שאין לי שורשים בפורטוגל, אלא דווקא בספרד, הארץ שבה הרבה יותר קשה להוציא דרכון (לכי תוכיחי שסבתא שלך שתתה אספרסו בקופיסטיישן בקורדובה על אף שהמשפחה רשומה שם בבית כנסת). כי ספרדים הם קצת כמו הישראלים: ים בירוקרטיה, פתיל קצר ואין עם מי לדבר ארבעה חודשים בשנה בגלל חג, או מועד או אחריות שמשרד אחד מפיל על השני רק במבטא יותר יפה. 
 

זאת בניגוד לשכנה שלה, המדינה בעלת שטחי החקלאות הגדולים, שנדמה שגייסה את כל הסלבס הישראלים שיש להם שורשים מרוקאיים או תוניסאיים, אלה שכבר הצטיידו באזרחות הנכספת. כמו שהם אומרים בפרסומת: בקליק אחד ובקלות. 

אם היה אפשר להוציא דרכון פורטוגלי רק על סמך מה שמכונה סאודאד, הייתי מספרת לאנשים בשגרירות שכבר בגיל 10 הייתי בוהה בחלל הכיתה ועורגת אל עבר שאיננו עוד. סביר להניח שעל חופש גדול אחד שחלף ועל ריח של כלור בבריכה ועל דברים נוספים, שאם תשאלו "מכשפות" הן יספרו שזו תכונה של ילדים שיש להם נטייה לתקשר עם גלגולם הקודם. 
 

אפשר גם לשאול את קובי מידן, שבוודאי זוכר את שולחת הגלויות האובססיבית של "רואים 6\6", שם תמיד הייתי בוחרת בסעיף "נוסטלגיה". לא ממש ידעתי מה זה, אבל אהבתי את המילה. 
 

הסאודאד, שעליו נכתבו ספרים, שירים ויצירות מופת (ממליצה על האלבום Chega de Saudade, בוסה נובה שהיא מושלמת לשבת במזגן) הוא אותה עצבות שהשורשים שלה נעוצים באיזו כמיהה נוסטלגית למה שהיה ולא יהיה עוד. הוא קפץ עלי פתאום מתוך הכרה מפוכחת שכאדם בוגר אני חייבת קודם כל להתבגר ואחר כך לשחרר ולהפסיק להיות כזאת כבדה עם המחשבות הנוגות על העבר. ובנוסף, להשלים עם העובדה שאין מנוס ולפעמים צריך להיפרד ממה שהיה פעם, אפילו ממה שהיה בהווה הלא רחוק, ובעיקר אולי ממי שהיו פעם. לשחרר אנשים שכבר לא רוצים מסיבה זו או אחרת להיות בקרבתך, אנשים שכבר לא מתאימים להלך הרוח החדש שלך, לסגנון החיים החדש שאת מנסה לאמץ לעצמך, למי שהפכת להיות. 
 

אנשים מתקשים לקבל שינוי. ייתכן שזה קורה מכיוון שרובנו לא עוברים טרנספורמציה דרמטית במהלך השנים, וזו בעיקר השלכה של מי שמתעקש לא להשתנות. אבל יש אנשים שמצליחים להשתנות מהקצה אל הקצה מסיבות כאלה ואחרות, וזה לעתים תכופות קשה לעיכול, בעיקר בקרב מי שהיה קרוב אלייך וחושב שבעצם השינוי את לכאורה יוצאת נגדו, כשאת בעצם רק מנסה להסביר שאת לא תוקפנית כלפיו, אלא שזה פשוט היחס שלך לדברים שהשתנה.
 

יש גיל מסוים שבו את מבינה שהכל זמני, שאנשים יכולים להיכנס לחייך בסערה וגם לצאת מהם באותה דרך, כי זה כבר קרה לך בעבר כל כך הרבה פעמים וזה תמיד לא מפתיע, אבל עצוב באותה מידה. זה קרה גם באותן פעמים שנשבעת לעצמך שזהו, החברות הזאת היא הפעם לנצח.
 

כל מה שנראה שהוא לנצח בגיל 20 מקבל בשלב הזה של החיים משמעויות אחרות, ואולי עם המשמעות מגיעה גם התובנה שזה הזמן להפסיק להתעסק בתוכניות לעתיד ויותר לשמוח בהווה, ולקוות שההווה הזה יימשך זמן רב ככל האפשר. ואם נהיה בני מזל, ויכול מאוד להיות שכן, אז אולי ההווה הזה גם יהפוך לעתיד.