מצב כוחותינו: בני גנץ, נאנח פרשננו לנושאי ניחותא, נוחותא ונחיתוּתא, הגיע לזירה כטירון פוליטי (לאו דווקא חיסרון במציאותנו) והצליח להקים יש מאין, בחודשיים, מפלגה (חוסן לישראל); איחד אותה עם יש עתיד (לפיד), המבוססת והמאורגנת ועם תל"ם (יעלון), שלפי הסקרים לא צלחה את אחוז החסימה, צירף לקוורטט את הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי – וביחד הביאו את מפלגתם, כחול לבן, לשיא של 35 מנדטים. הישג מדהים.

נזכור שכחול לבן, חרף ההשמצות, הפייק ניוז והסיפורים על המאבקים בקוקפיט והאכזבה מהמנהיגות והאידיאולוגיה המעורפלת של גנץ, הצליחה, לפחות בסקרים, לשמור על כוחה במנדטים ועל איחודה הגרעיני - עוד הישג לגנץ ולאחווה הצבאית של שותפיו, שמהווים מארג של דעות וכיוונים מהשמאל המתון, למרכז ולימין המתון.

הקוורטט של כחול לבן, יעלון, גנץ, לפיד ואשכנזי. צילום: באסל עווידאת, פלאש 90

 

הבעיה היא שהמשמעות של הישגיה האלקטורליים של המפלגה הגדולה תהיה רק בתוצאה המעשית, השינוי בפועל – ובכחול לבן אין הרבה סימנים להתעוררות לעבודה יצירתית ואמיצה כדי להגיע להישגים. היעד העיקרי היה, לרוב המצביעים והנבחרים, להביא קץ לשלטון הזדוני של הנתניהוס ולקדם את העמדתו למשפט עם ארבעת (בינתיים?) חברי ממשלתו החשודים בפלילים. בכך יתחיל היעד השני שאליו אמורה כחול לבן להוביל: ביעור השחיתות הציבורית הפושה בנו. יעדים אלה חייבים להיקבע כחלק ממצע ותוכנית לשינוי השלטון ויעדיו בכל התחומים – ביטחוני, מדיני, דמוקרטי, חברתי, חינוכי, בריאותי וכלכלי.
 

איכשהו, נראה ששלושת הרמט"כלים בדימוס ושותפם הרב"ט במיל', לא חשים בצורך הקריטי לדון יחד במצע משותף, שלרוב חלקיו הם מסכימים, עד שיצא מהם עשן כחול לבן. עליהם לנסח אותו היטב וברור ולצאת עמו לציבור לפני הבחירות, בדגש שלליכוד אין תורה שבכתב כזאת, ובהתחייבות לקיימו, בלי חשש מביקורת מהימין ומהחרדים. לפיד, אשכנזי ויעלון אומנם מוכנים לעשות ולפרוץ, כל אחד בדרכו, אך צועדים במקום, כי מנהיגם לא הצליח, אולי לא ניסה, לגבש קונצנזוס ואמירה אמינה לגבי ה"אני מאמין" המשותף.

מכאן ההערכה, שגנץ לא טורח לפוגגה, שיעדו העיקרי – כמו המדיניות והביטחון של נתניהו – לשמר את הסטטוס קוו ולא יותר. ייתכן שלהערכתו אין סיכוי להגיע להרכבת ממשלה ללא גוש חזק ותומך, אבל לו אין עניין לסייע לגוש כזה - ולכן, חברים, הוֹלְד יור הוֹרְסֶס! בסוף ממילא נהיה חלק מממשלת אחדות רוטציונית עם הליכוד והחרדים, אולי גם עם נתניהו, בפנים או מבחוץ, כיו"ר הליכוד שמושך בחוטים, עד שהיועמ"שתפ יואיל לעשות משהו עם תיקיו.
 

חברים, לא לשם כיוונו מאות האלפים שתמכו בכם. לא להשתלבות בניחותא ממלכתית בכיסאות העור של הממשלה הנוכחית, המושחתת והזדונית לכאורה. הם רצו שתְּבַעֲרוּ ותחליפו אותה. הם קיוו שלפני כן תצאו למאבקים ציבוריים בשחיתות, באישומי נתניהו ובחובה לחקור את חלקו גם בפרשיות הצוללות והמניות, ובהחלטות הנתעבות של שליחי ביבי לכנסת, למשפטים ולמבקר המדינה; בהתרפסות נתיני נתניהו לאדונם, בכישלון האוצר, בהריסת הרשות הפלסטינית, בסחטנות הדתית (לפיד צודק. אל תשתיקו אותו), במדיניות החולשה בעוטף עזה, שאוטוטו תביא להתלקחות גדולה, לצרכיו של הרה"מ.

מצביעיכם רצו שתייצרו הסכם מוקדם והבנות, אם לא איחוד גושי, עם מפלגות האופוזיציה, הדמוקרטית והעבודה, ושתדברו עם המנהיגים והמצביעים הפוטנציאלים מבין אזרחי ישראל הערבים, כדי שהפעם אכן ינהרו לקלפי, כסיוטיו הפייקים של הביבי ב־2015, ויעזרו להחליף את שלטון הרשע והפשע (עדיין, לכאורה). גנץ, תקלוט: זה לא ילך בלי זה.