מקדש או מסגד: יום הצום של ט’ באב חל השנה ביום הראשון של חג הקורבן המוסלמי. אלפי יהודים ביקשו לעלות להר הבית ביום הצום והאבל על חורבן שני בתי המקדש שעמדו בהר. הראשון נחרב בידי הבבלים לפני 2,605 שנים, והשני בידי הרומאים לפני 1,949 שנים. הערבים טוענים שבתי המקדש מעולם לא עמדו בהר הבית. “תמיד היו שם מסגדים”, הם אומרים. כי לשיטתם, גם אברהם אבינו היה מוסלמי. ומי שנעקד לא היה יצחק, אלא ישמעאל. 
 

ההנהגה הפוליטית של הערבים ניסתה השבוע לקבוע שוב עובדות מדיניות בהר: זהו אתר מקודש לאסלאם, ורק לאסלאם. ולפיכך יגרשו בכוח כל יהודי שינסה לעלות להר בחג הקורבן שלהם, שחל השנה ביום החורבן שלנו. לצורך זה דחו את תפילת השחר, כדי שרבבות מוסלמים ימנעו בגופם את היהודים. רוב המוסלמים סיימו תפילתם והלכו, רק כאלפיים פורעים נותרו בהר. כששמעו שהמשטרה (ומפקד המחוז אמר “בגיבוי הדרג המדיני”) מונעת מהיהודים לעלות להר, פצחו במהומות שמחה. לחגוג את “ניצחונם”. אם ראש הממשלה קיווה לקנות שקט במחיר כניעה לערבים, נכזבה תוחלתו. נכנע - וקיבל מהומות. על כניעת צ’מברליין במינכן אמר צ’רצ’יל: "בריטניה יכלה לבחור בין חרפה לבין מלחמה. היא בחרה בחרפה, ותזכה במלחמה”.
 

המשטרה הדפה את הפורעים, ואז התירה ליהודים לעלות. החלטה אמיצה וחשובה. אני מקווה שגם להחלטה זו היה “גיבוי מדיני” ושגיבוי זה היה נמשך גם אם ניסיונם של הערבים לעורר מחדש את המהומה היה מצליח. שוב נהדפו הפורעים, ויותר מ־1,700 יהודים עלו להר הבית.

מהומות בהר הבית. צילום: AFP

 

באותן שעות היה על ההר גם אחמד טיבי. אולי ניסה ללבות מהומות. אולי ניסה לקושש קולות. ולכל מצלמה או מיקרופון שנתקל בהם הסביר את תפיסת עולמו: אין ליהודים מה לחפש בהר הבית. מוסלמים מתפללים במסגד, נוצרים בכנסייה ויהודים בבית הכנסת. הר הבית הוא מסגד, ולכן רק מוסלמים רשאים להיכנס אליו.
 

קל מאוד להציג את השקר והאיוולת בטענתו של אחמד טיבי האומר שהר הבית כולו הוא “מסגד”. מימי ראשית האסלאם בירושלים ועד לפני 100 שנים, ובכלל זה גם בתעודות ובמפות שפרסם המופתי אמין אל־חוסייני, נקראת רחבת הר הבית “בית אל־מקדס”. ושונא ישראל זה, שהפך את הר הבית לסמל התנועה הלאומנית הערבית, לא התכחש לעובדה כי בהר עמד מקדש שלמה. האדריכל הגרמני קונרד שיק, היחידי שהמוסלמים התירו לו למדוד ולתעד את הר הבית, פרסם ב־1887 את ספרו המתעד את מדידותיו וממצאיו בהר הבית.

הספר נקרא “בית אל־מקדס”, על פי השם הערבי להר. ולפיכך, החלפת השם של רחבת הר הבית מ”בית אל־מקדס” ל”מסגד אל־אקצה” נועדה לנכס את הר הבית למוסלמים. דוגמה פרטית לוויכוח בין “ארץ ישראל” ל”פלשתין”. המהלך הזה מתפרנס יפה מאדישותם של יהודים רבים, ומאי־הבנתם את המשמעות הלאומית האדירה שתולים בכך הערבים. הם מפרשים את האדישות, ואת מסירתם מרצון של מפתחות ההר לידי הוואקף (מעשהו של משה דיין מיד לאחר מלחמת ששת הימים), כאות וסימן שהיהודים לא הכו שורש אמיתי בארץ ישראל.

הם מנותקים ממקורותיהם, וסופם עתיד להיות כסופם של הצלבנים. לאדישות החילונית הזאת חברה בברית לא קדושה גם הרבנות הראשית, שאוסרת על יהודים לעלות להר מחשש שיהודי טמא־מת ייכנס אל המתחמים הקדושים של העזרה וההיכל. אין ספק כי הר הבית הוא המקום הקדוש ביותר לעם היהודי. גם בג”ץ פסק כך שוב ושוב. רק ספר החוקים של מדינת ישראל מתעלם מכך. לאחר מלחמת ששת הימים חוקקה ישראל את חוק ההגנה על המקומות הקדושים.

ב־1981 התפרסמו תקנות מטעם שר הדתות המציינות מה הם המקומות הקדושים ליהודים בארץ ישראל. הכותל המערבי שם, גם מערת אליהו בכרמל, ואפילו קבר רבי יהושע בן חנניה בפקיעין. רק הר הבית אינו נמצא ברשימה. אז מה לנו להתלונן על אחמד טיבי? תואיל ממשלת ישראל ותתחיל את התיקון הגדול הדרוש במעמדו של הר הבית ב”תיקון הקטן” הזה. ותכתוב בספר החוקים של מדינת ישראל: “הר הבית הוא המקום הקדוש ביותר לעם היהודי”.