למרות מקרי הירי ההמוני התכופים; התנהלותו הפומבית המביכה של כרוז הקרנבלים הצעקני המכונה נשיא; מועמדותו המאותגרת גילאית של ג'ו ביידן; והתאבדותו בכלא של הפדופיל המעורב קשות בבחירות בישראל ג'פרי אפשטיין - הבעיות הקרדינליות המעיקות בשגרת היומיום באמריקה, על פי הפסקות הפרסומות התכופות בטלוויזיה, הן פסוריאזיס, דלקת פרקים, הפרעות במערכת העיכול ומהירות האינטרנט. אני סובל מכולן.

על המהירות אין לי מה לומר. באזור הכפרי שבו אני חי יש שני מצבים בלבד: אין אינטרנט בכלל או שירות מגומגם וקטוע המושפע ממזג האוויר. לפני חודש חלפה אצלנו סערת ברקים קיצית לשעה קלה. שידורי הטלוויזיה הניזונים מצלחת נפסקו לכמה שעות והתחדשו. ה–WiFi קרס ונעלם. בתום היומיים המסורתיים של המתנה סבלנית ומנומסת, התקשרתי למוקד. בהקלטה שחיכתה לי כמו מלכודת לזבוב, נאמר כי ברק פגע במגדל מפיץ ה–WiFi שלנו וכי העבודות לשיקומו מתנהלות בקצב קדחתני. היו בהקלטה שני שקרים לפחות: אין לנו מגדל סמוך; על פי תחשיב הרווח הוחלט לדלל את המגדלים כפי שקורה באזורים כפריים. ואין במיין עבודה קדחתנית. יש התנהלות היונקת את עיקריה מקצב הגאות והשפל של האוקיינוס המקיף אותנו ונראית מהצד כמו סרט על תחזוקה בסלואו מושן של סם פקינפה.

אין שום דבר דחוף שאני זקוק לו באינטרנט וזה נהדר. לפעמים קורה ואני מנותק דווקא ביום שבו עלי לשגר למערכת את המדור. ברבות השנים למדתי לנשום עמוק, לא להיכנס ללחץ ולנהוג עם הלפטופ לאחד מבתי החברים שנתנו לי את הססמה שלהם למצבים כאלה. לחנות בסמוך ולהעביר את הטקסט מהמכונית. בעיקר אני שמח (וכמובן עצוב) שבנַי תלויי הרשת עזבו את הבית. אני זוכר בצער את הזעקות המרות, הקללות והבעיטות ברהיטים שנשמעו מהקומה השנייה כאשר האינטרנט הרתום לפרדות לא הגיע.

בעוד מהירות האינטרנט אינה מטרידה אותי, אני חש קרבה גדולה לאמריקאים העגמומיים המככבים בפרסומות על דלקת פרקים פסוריאטית הממררת את חייהם. הפרסומות הללו משווקות את המענה האולטימטיבי שהוא תרופה ביולוגית. יש כבר עשרות, ואין סיבה לחזור כאן על שמותיהן היצירתיים. שעה מול הטלוויזיה באמריקה תיתן לכם את התמונה כולה.

השולטות בשוק הן HUMIRA, שפעם הייתה לי הזכות להזריק אותה. COSENTYX, שגייסה את סינדי לאופר שלא ידענו שהיא סובלת מפסוריאזיס מפושט, ו–ENBREL, שהייתה הראשונה ועדיין שומרת על זכות פריצת הדרך. במהלך דקה אחת בלבד או 30 שניות, מי שלא העזו ללכת לים או לבריכה, לבשו שרוולים ארוכים וצווארונים גבוהים והתחבאו בד' אמותיהם מאימת הספחת הזוחלת - חושפים עור נקי, אצבעות של פסנתרנים, פרקים משומנים הנענים לכל אתגר ושמחת חיים המובילה לזוגיות נפלאה, לאינטימיות ולסקס אתגרי; כנראה, כך אני מנחש, שאין אטרקטיבי יותר ממי שנולד מחדש ומסתער על החיים עם תיאבון בריא.

לא רציתי לדבר על זה, אבל בחודשים האחרונים שבהם התענגתי כאן על זיכרונות מ–1969, כמעט הלכתי פייפן. לא כדי לשמח או להעציב מישהו, האמת היא שהייתי קרוב למדי לבעוט בדלי. תהליכים שהחלו עם גירושי לפני שנתיים הבשילו לתבוסה קיומית במישור בריאותי ונפשי. אין כאן תלונה אלא אמת בפרסום.

כל מה שאני אוהב מאיים על קיומי, בעיקר החיים בגפי בלב שומקום. ההכרה שהבית גדול מדי ומכביד על היכולת להתנהל בתוכו. שבעצם נסוגותי לאגף אחד בו שמתאים לי כמו כפפה ליד ולמדתי להתעלם משאר חדריו השומרים עדיין על הריח וחום הגוף של יקירַי. שהגלריה של תמונות מחיי משפחה שתלתה אשתי לשעבר על הקיר ליד המדרגות, שממנה ניבטות שתי המשפחות לדורותיהן ובעיקר הורי והוריהם המקרינים לעברי סוג של אישום רדיואקטיבי המאתגר את הבחירות שעשיתי בחיי, יקרה לי אך גם מעיקה עלי. שאלמלא דארסי, שבאה לשלוש שעות בשבוע לעזור לי בעבודות הבית, ספק אם היה לי עם מי לחלוק את המתרחש בחיי. שגם אם הגעתי להחלטה שעלי למכור את הבית וחתמתי על חוזה רלוונטי עם מתווכים מקומיים הלוחצים עלי להראות אותו לקונים פוטנציאליים, מצאתי עד עכשיו תירוצים לגיטימיים ולגיטימיים פחות המונעים את הצבת השלט "למכירה" על הדשא ודוחים את מימוש ההחלטה.

זה לא ריאלי, הגיוני, סביר או פרקטי, אבל בלילה, כשאני מנסה לפורר את האבנים בכריות לנוצות עם המצח, מבצבצת בתוכי ההכרה שלמרות כל דורשי טובתי החושבים שאני מנהל סגנון חיים התאבדותי וממליצים לי בחום אגרסיבי ואכפתי הבלים כמו לשוב הביתה, בגיל מסוים צריך אדם שיהיה לו בית משלו שבו ינהל את הקרב האחרון, גם אם נועד לתבוסה. מגיע רגע שבו אינך יכול לארוז יותר את מיטלטליך, את החפצים והזיכרונות המגדירים אותך, את כל מה שהתרחש בין הקירות הללו, ולהגיע לעיר, קטנה או גדולה, לחפש בה דירה להשכיר ולהיות הקשיש הזה שעוזרים לו לחצות את הכביש או מפנים לו מקום בתחבורה הציבורית.

זו כנראה החלטה רעה ושגויה, אבל היא שלי. גם אם צריך למכור את הבית משום שהוא זולל אותי כספית, אני רוצה לדעת קודם לאן אני הולך. זה לא טוב ליפול במדרגות או להחליק באמבטיה ולשכב ללא עזרה או ללא מישהו שירים אותי. גם כפתור מצוקה, לו היה לי, היה מצפצף אצל דובים בקרחת יער באמצע חפלה. זה סיפור מבלבל שאינו ברור דיו גם לי, אבל הוא אני. פתאום, בגילי המופלג, נחה עלי רוח פילוסופית שלא אפיינה אותי מעולם. גם אם יש מי שאני מתויק אצלם כזיין מוח ותיק, אין לי אסכולה מחשבתית שאני מנוי לה או דיסציפלינה שאין בלתה.

זה קרה לאחרונה כאשר גיליתי, לצערי יש לומר, שאין אף אחד בחיי, וזה כולל את כולם, שמבין אותי. באמת. נורא מצער לגלות שלהיות לבד אינה רק תוצאה של העדפה גיאוגרפית. את זה אני מבין. אלא בדידות נפשית, משום שאין אף אחד היורד לסוף דעתך. יש לי חבר אחד כזה, והוא נאבק על חייו. בחודשים האחרונים דיברנו כל יום. לא להיות מסוגל להתקשר אליו בערב הוא סבל שקשה להסביר. אנשים אינם שומעים מה שאתה אומר להם. לדעתי הם עסוקים, טרודים, ודעתם מוסחת, ויש להם צרות משלהם. אני לפחות איני נוהג לעשות את עצמי. הגילוי הזה, שאנו כה לבד, מחשל. לכן אינני מקשיב יותר למי שנדמה להם מה טוב לי. בעיקר לאלה שאומרים: תבוא לפה, תתרשם ותחליט.

***

מי שעקב אחרי ג'יימס קובורן בעשור האחרון לחייו, ראה מה קורה לידיו של חולה בדלקת פרקים. במקרה שלי דלקת פרקים פסוריאטית, המשך לפסוריאזיס שאובחן אצלי בגיל 25. 30% מחולי הפסוריאזיס ממשיכים לדלקת פרקים. אצבעותיו של קובורן נראו כמו גפנים צעירות באזור שאטונף–די–פאפ בדרום צרפת. אני מקווה שהיה לו מישהו במשרה מלאה שחיטט באפו בשבילו. מצד שני, היו לו שיניים כמו קלידים לבנים של פסנתר. לפני שעזבו, פתחו עבורי אשתי והילדים בקבוקים של שתייה קלה, שמן זית וצנצנות. נוקשות הבוקר שלי היא לא איפה שאתם חושבים אלא בפרקי הגוף.

מה שלא אומרים בטלוויזיה זה שהספקה חודשית של ENBREL, כלומר ארבע זריקות, עולה כ–1,500 דולר. HUMIRA שהייתה לי לפני שנתיים בחינם משום שאין לי ביטוח רפואי, עולה 1,500 דולר לזריקה. מהדור של הביולוגיות אני יכול לקחת רק את שתיהן. הן השתיים היחידות שאינן עוברות דרך הכליות. מה שמכריח אותי להסביר את המרחק הקצר המפריד ביני ובין דיאליזה. לא בא לי להיכנס לזה, אבל מגיל צעיר מאוד אני מעביר דם וחלבון בשתן, והממצאים הללו היו תמיד מקור בלתי נדלה להשתאות אצל הרופאים בישראל. מעולם לא נעשה ניסיון אמיתי לגלות על מה ולמה, וזה הסתיים לרוב באולטרה–סאונד כלייתי, בהמלצה לשתות הרבה ותחושה שמשהו הולך ומתקלקל בתוכי ונתמודד עם זה בבוא העת.

הרגע הזה, למי שצעיר ועסוק בהכחשה, תמיד מגיע. כאשר הקריאטינין הגיע לרמה של הרמת גבה והפניה לנפרולוג, נעשה לי קר בגפיים. מכיוון שסיימתי הכחשה בהצטיינות, אני מסוגל להמשיך. כל הנ"ל ועוד הם שגרמו לד"ר זלניק, הרופא שלי עם הקליניקה באחד האיים היפים במזרח צפון אמריקה, לומר לי לפני כמה חודשים בסיכום פגישתנו: רון ידידי, החיים שלך בזבל. מה שזלניק אמר באנגלית היה your life is crap. אני מזכיר לו את הדברים ואנחנו צוחקים, כי זה טוב לבריאות.

בבוקר שבו היה עלי לנהוג לניו יורק בעניין חשוב, לא הצלחתי להניח את כפות רגלי על הרצפה בלי לצעוק מכאבים. אני אדם שבדרך כלל אינו משמיע קול. זה היה בלתי נסבל. מצאתי לי זמן להיגמל מאופיאטים. הנסיעה לניו יורק וחזרה הייתה כה סהרורית ומטלטלת, שהבנתי שחובה עלי להציל את עצמי. הכל נאמר כבר על קריסת המערכת הרפואית באמריקה. אבל זה אחרת כאשר אתה זקוק לה אישית ואף אחד לא למד איתך בבליך. עליתי להתקפה ובסופה התחלתי לקבל לאחרונה ENBREL על חשבון החברה. למחרת הזריקה הראשונה נולדתי מחדש. עשיתי את כל הבדיקות ההכרחיות בעודי ממתין לתור לנפרולוג. יש לי תמונת מצב כמעט שלמה על מצבי.

זאת עונת מעבר. ביולי היה קיץ. אוגוסט, כמו תמיד, מתחיל להתקרר. כששאלו אותי פעם מדוע אני עובר למיין, עניתי "כי לובשים סוודר בערב באוגוסט". למרות ההתחממות הגלובלית שלא פסחה עלינו, זה עדיין נכון. האיילות יוצאות מהיער אחרי הצהריים ואוכלות תפוחים ירוקים מהעץ שלי. משפחה גדולה של תרנגולי הודו עוברת בחצר. אני עדיין לא מתייפח כאשר אני מתבונן בטבע, אבל משהו בשקט הנפשי שאליו הגעתי בדרך עקלקלה וארוכה, עוזר לי להתחבר. אני אוכל מעט. נגמר הבולמוס. אין שום דבר שאני באמת חייב שיהיה לי או שעלי לקנות.

אחרי שנים של פורענות, אני מודע לתנועת הכסף בחשבון. לפעמים אני גולש בחנויות הנבחרות רק כדי לראות מה חדש, לא משום שאני רוצה משהו. אין מאושר ממני לעזוב אתר נחשק ולהשאיר מאחור עגלה ריקה. זה קורה לי גם בסופרמרקט. באמצע קניות השבוע, איבדתי ריכוז ופתאום לא היה לי מושג מה אני רוצה לבשל ולאכול. השארתי את העגלה ליד מקררי הבשר ועזבתי. כאשר אני חושב על משהו שמאוד הייתי רוצה לעשות, אני חושב על שיחה טובה. על קשר אנושי ומה שנגזר ממנו. ואם יהיה לי מזל, אולי כמה ימים במונטריאול. שמונה שעות נהיגה צפונה ומשהו קטן לאכול. אולי ארוחת ערב ב–Joe Beef הנחשבת. לא חובה.