קלישאה משומשת מאוד גורסת שעלינו “לקחת את גורלנו בידינו”. תמצאו אותה בראשית ימי הציונות, ותמצאו אותה בקמפיינים עדכניים. נסיגה חד־צדדית היא “גורלנו בידינו”. סיפוח חד־צדדי הוא “גורלנו בידינו”. ראש עיריית בני ברק אמר שהגיעה העת “לקחת את גורלנו בידינו”, וכיוון להקמת בריכת שחייה בעירו. עד כדי כך גורלנו בידינו.

וכמובן, גורלנו אינו באמת בידינו. כדאי לזכור זאת לנוכח תהפוכות דרמטיות המתחוללות בעולם, ונדחקות מהדיון הציבורי כאילו היו פכים קטנים בשולי החדשות. בעוד אנו עוסקים ברכילות בלתי חשובה על גורלו של עבריין מין אמריקאי שהתאבד, שבעה מיליון בני אדם בהונג קונג מנסים לקחת את גורלם בידם – ומגלים שלא קל לעשות זאת בצלה של סין. בעוד אנו עוסקים בנאצות מדרג נחות, סמוטריץ’ מכאן, ברק מכאן, תושביה של סברודבינסק בצפון רוסיה נחשפים (או שלא) לרמת קרינה רדיואקטיבית מסוכנת (או שלא) במדינה שעשתה ניסוי בנשק גרעיני חדיש (או שלא) שנכשל (או שלא). לכו תדעו מה היה ברוסיה, לכו תדעו מי אומר אמת ומי משקר. על דבר אחד אפשר להסכים: גורלם של התושבים אינו בידיהם. הוא בידי כוחות גדולים מהם, חזקים מהם. 

כל זה לא אומר כמובן שמיותר לפעול. להתכונן לרע, לשאוף לטוב. כל זה לא נועד להמליץ על רפיון ידיים. להפך: מטרתו של המאמר הזה להזכיר את החובה החשובה להפריד בין עיקר לטפל, להתמקד בחשוב, לסנן את הרעש. מערכת הבחירות בישראל מתנהלת ביקום מקביל, שבו אין מלחמת סחר גורלית בין שתי מעצמות על, שבו אין עלייה ממשית בתעוזתו של ימין לאומני ובדלני, שבו אין נסיקה של תנועות שמאל מסוכנות, שבו אין התחממות גלובלית, תנועת הגירה המונית מהדרום העני לצפון המשגשג. נדמה לכם שמערכת הבחירות סוערת? הביטו סביב: העולם עובר טלטלה עזה ואנחנו עסוקים בשאלה אם תהיה או לא תהיה מחיצה בכיכר העיר עפולה לשעתיים של מופע זמר. 

אנחנו עושים זאת, בין השאר, משום שקשה להוון את הטלטלה הגלובלית למסקנה פוליטית מקומית. האם שלטון הזעם והציוצים של דונלד טראמפ מייצרים לישראל הזדמנות שהיא צריכה לנסות לנצל בזירה האזורית? האם הקרב המחריף בין ארצות הברית לסין מחייב את ישראל לשקול מחדש את מערך האיזונים שהיא מקיימת ביחסיה עם שתי המעצמות? האם אירופה אכן נחלשת עד כדי חוסר רלוונטיות? ואיך תשפיע חולשתה על היצוא הישראלי? שלא לדבר על היצוא החשוב לבריטניה של אחרי הברקזיט? מישהו יודע להשיב על השאלות הללו? ואם יודע, האם התשובות של נתניהו טובות יותר מאלה של גנץ שטובות יותר מאלה של פרץ – ואיזה פרץ, ההוא עם תואר הרב או ההוא עם השפם?

ההוא עם השפם הציע השבוע להעלות את המס השולי “לעשירים” לגובה המסחרר של 65%. צריך לקוות שהוא מתבדח, כי מס שולי בגובה הזה פשוט לא יותיר בישראל “עשירים”. לפחות לא את אותם עשירים שעושרם בא להם מעיסוק בתחומים המבוקשים גם בשאר העולם. הרב אמר השבוע שהוא “מכבד את הסטטוס קוו”, שצריך “לשמור עליו מכל משמר”. גם במקרה שלו מדובר בסוג של בדיחה. שהרי מפלגתו אלופה בכיבוד הסטטוס קוו איפה שנוח לה (דת ומדינה) ומובילה בניפוץ הסטטוס קוו איפה שמתאים לה (מערכת המשפט). 

מה הם חושבים על עניינים חשובים באמת - לא נדע. מה הם חושבים על עניינים חשובים באמת - לא ישפיע על הצבעתנו. נצביע על תחבורה ועל הפרדה מגדרית ועל קשרים שהיו־או־לא־היו לג’פרי אפשטיין. לא נצביע על סין, על רוסיה, על אמריקה, על הגירה, על מכסים ומלחמת סחר, על התחממות גלובלית. גורלנו בידינו? בקושי גורלם של כמה פוליטיקאים. אלופי העולם בהסחות דעת ובוויכוחי סרק.