כשהוליך נפוליאון בונפרטה את צבאו לעבר מוסקבה בשנת תקע"ב (1812), הוא עצר באחת מהעיירות היהודיות ב"תחום המושב", המיועד ליהודים בקיסרות הרוסית. כשהלך ברחובה הראשי, שמע מאחד הבניינים קולות רמים של בכי ונהי. הוא נכנס פנימה - היה זה בית כנסת - ולתדהמתו ראה את המתפללים ישובים על הרצפה, רובם עטויים בשקים, עפר על ראשיהם של חלקם, וכולם נושאים קולם בבכי ובתחנונים.
תקומת ישראל בארצו הינה התופעה הנשגבת ביותר, לא רק בתולדות ישראל - בהיסטוריה האנושית כולה. תקומה זו תהיה מושלמת רק כאשר ייבנה המקדש, בדיוק כפי שחזה גוי גמור כמו נפוליאון בבית כנסת בעיירה יהודית נידחת בשנת תקע"ב. את אשר הבין נפוליאון, עלינו לעשות בעוצם ידנו.
כן יהי רצון.
התרעות פיקוד העורף