לא שוויון, לא דאגה לנשים ולא שום דבר מכל הג'ז הזה. אצבע לעין של החרדים. מלחמה עד חורמה בכל מי שלא בא להם טוב בעין. זו המטרה של כל המתנפלים על ההופעה הנפרדת של הזמר מוטי שטיינמץ בפארק בעפולה, האירוע האחד והיחיד שקיבלו משלמי המסים החרדים בעיר בקיץ הזה. 

קחו את כל הלוחמים הגדולים נגד הפרדה במרחב הציבורי, תשאלו אותם מתי בפעם האחרונה ניהלתם מלחמה כזאת, בעוצמה כזאת ובאנרגיות כאלה נגד הדרת נשים במגזר הערבי או הבדואי - שם ההדרה גדולה פי אלף, וההפרדה חריפה פי אלף - וקיבלתם את המהדורה החדשה של קיצור תולדות הצביעות. 
 

אני מדבר על מאמר המערכת של "הארץ", שהכריז אתמול על "יום שחור למאבק לשוויון מגדרי" ואינו משקיע פרומיל של להט כזה למאבק בהדרה במגזר הערבי. אני מדבר על ח"כ סתיו שפיר, שקראה "להילחם על חופש במרחב הציבורי, למען כולנו - חילוניות, דתיות, חרדיות יהודיות, וערביות", אבל אף פעם לא ניתבה את החרון הקדוש שלה למאבק בגברים ערבים מפלים. אני מדבר על פרופ' מרדכי קרמניצר, שהכריז ש"הבריונות עובדת" ושאנחנו בדרך לאיראן, ודייק עבורנו שמדובר בהפרדה בין "גברים שנתפסים כשווים יותר" לבין "נשים ששוות פחות", אבל אף פעם לא ראינו את הקצף על שפתיו כשהוא מכוון לגזרה הערבית. 
 

אני מדבר גם על שדולת הנשים. השבוע שאלתי את המנכ"לית שלה אם השדולה שהיא עומדת בראשה השקיעה אי־פעם בהליכים משפטיים נגד מדירי נשים במגזר הערבי, והיא השיבה לי ב"לא", ובהסבר שזה פשוט עניין של "סדרי עדיפויות". 
 

אילו היה מדובר באנשי ימין קיצוני, הייתי מניח שאולי הכל נובע מגזענות. שאולי כל אלה פשוט לא סופרים את הערבים, או במקרה הזה את הערביות. אלא מה? כיוון שאנחנו מכירים היטב את החברים הנכבדים האלה ואנחנו יודעים שהם נטועים עמוק בקצה של השמאל, זה שמקפיד להזכיר לנו כל הזמן, ובצדק, שהערבים הם בני אדם כמונו והם אזרחים שווי זכויות - אין אלא להניח שלשאלה הזאת יש הסבר אחד, שאין בלתו.
 

כל הטירוף הקדוש הזה במלחמה שתכליתה להושיב את הגברים החרדים יחד עם הנשים החרדיות בהופעה על הדשא בעפולה בא משנאה לכל מה שנראה לאנשים הללו שונה ממה שהם עצמם, ולא משום מקור אחר. 
 

"זו המנטליות שלנו" 
 

המהומה הנוכחית זרקה אותי אל סיפור בריכת השחייה הנפרדת ברהט, סיפור שחלק מכם ודאי זוכר איך הוא התחיל, אבל עוד רגע תלמדו איך הוא נגמר. העניין ההוא ברהט העניק לנו הזדמנות נדירה להתרשם מהאופן שבו מתנהל משרד משפטים ומתנהלת דינה זילבר - הכוהנת הגדולה של המאבק בהפרדה בישראל - ומהאופן שבו הם מוכנים לקדש מלחמה נגד הציבור החרדי, שהוא טרף קל עבורם, ובאותה נשימה להוריד לחצי התורן את דגלי המלחמה בהפרדה כשמדובר ביריב שיש לו כללי משחק אחרים. 
 

ובכן, בריכת השחייה העירונית ברהט, הראשונה במגזר הבדואי, נפתחה בקיץ שעבר. מדינת ישראל השקיעה בה עשרות מיליוני שקלים, והבלגן סביבה החל מיד עם פתיחתה, כשפרסומים שהופיעו בעיתונות לימדו שהיא עומדת להיפתח בהפרדה מגדרית מלאה. לא שעות נפרדות לגברים ולנשים, אלא ימים נפרדים. עו"ד איתמר בן גביר, איש מפלגת עוצמה יהודית, החליט אז להעמיד במבחן את דינה זילבר, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, ופנה למשרדה בניסיון לבדוק כיצד היא מאפשרת את פתיחת הבריכה בהפרדה, בעוד במגזר הדתי והחרדי היא מגלה נוקשות ורוח לחימה נגד יוזמות דומות. אם הפרדה במימון ציבורי אינה חוקית, טען, היא אינה חוקית לכולם.
 

זילבר, שנדרשה להשיב, שיגרה מכתב אל היועץ המשפטי של עיריית רהט. "ככלל", כתבה, "הפרדה בין גברים לבין נשים במרחב הציבורי הינה פרקטיקה בעייתית הפוגעת בשוויון... נוכח הרציונלים מצמצמי ההפרדה העומדים בבסיס קיומן של 'שעות משפחה'... כמו גם בהבטחת מרחב ציבורי שוויוני ופתוח, אנו סבורים כי יהיה זה נכון כי תשקלו לאפשר 'שעות משפחה' בבריכה הציבורית ברהט, במסגרתן חלק מהזמן תהיה הבריכה פתוחה לשני המינים ותתאפשר שחיית גברים ונשים כאחד. זאת כאמור לצד קיומן של שעות נפרדות לנשים וגברים". 
 

ברהט קיבלו את מכתבה של זילבר בהתרגשות מוגבלת. האוכלוסייה ברהט, ובמגזר הבדואי בכלל, שומרת על גדרי צניעות ברורים. מי שמכיר את החברה הזאת יודע שאין שום סיכוי שבעיר בדואית תיפתח בריכה שבה ישחו יחד, אלה לצד אלה, גברים ונשים. וכך, עם כל הכבוד וההערכה למשרד המשפטים ולגברת זילבר, פתחה עיריית רהט את הבריכה בדיוק כפי שתכננה מראש, כאילו אין דינה זילבר בעולם. 
 

אני, רק כדי שיהיה ברור, לגמרי עם הבדואים בעניין הזה. המסורת שלהם ידועה, הם מקפידים עליה, הם שומרים עליה, וכל עוד היא אינה מפריעה לאף אחד וכל עוד הגברים והנשים נהנים מאותה נגישות אל בריכת השחייה, אין שום סיבה להתערב בענייניהם. אלא מה? זה היה מבחן נהדר כדי לראות מה יעשו במשרד המשפטים מול ציבור, שבניגוד לציבור היהודי הדתי, קצת יותר מסובך להתחיל איתו. 

דינה זילבר. צילום: מרק ישראל סלם

 

ובכן, לא תאמינו, במשרד המשפטים פשוט בחרו להתקפל. מאבקי כוח זה טוב עם ציבור חרדי, כנראה קצת פחות עם הבדואים. פניתי לאחרונה אל דינה זילבר כדי לבדוק מה קורה בעניין הבריכה ברהט. אתם יודעים, בכל זאת, מדובר פה בהפרדה פסולה בין גברים לנשים ובתקציבי ענק של המדינה שהושקעו במיזם הזה. 
 

שימו לב לתשובה: "המשנה ליועמ"ש (ציבורי־מינהלי), דינה זילבר, וצוותה, קיימו מפגש חשיבה משותף עם גורמי העירייה הרלוונטיים, על מנת לגבש מתווה מוסכם לפעילות הבריכה... בשים לב לכך שמדובר בבריכת שחייה ראשונה ברהט, דבר פורץ דרך כשלעצמו; ולכך שלא עלתה כל דרישה מצד התושבים לשעות פתיחה מעורבות... הוחלט כי במהלך העונה הנוכחית, הראשונה לפתיחת הבריכה בכלל, תפעל הבריכה במתכונת מופרדת לעונה אחת, ובתקופה זו תבחן העירייה אם ישנם גם תושבים המעוניינים בשעות רחצה מעורבות. לאחר מכן הנושא ייבחן שוב". 
 

תשובה זו, חייבים להודות, נראית תמוהה מעט. למה זה אמור להזיז לזילבר שמדובר בבריכת שחייה ראשונה ברהט? ולמה זה אמור להשפיע על עמדתה אם הבריכה הזאת היא עניין פורץ דרך או לא? כתוב באיזשהו מקום שהפרדה מגדרית היא עניין לגיטימי יותר אם זו בריכה חדשה, או שאפשר לחיות איתה כשמדובר בעניין פורץ דרך? מצוין היכן שהוא בחוק שהפרדה מגדרית אסורה החל מהעונה השנייה, אבל בעונה הראשונה היא עניין שאפשר להסתדר איתו? 
 

טלפנתי לראש עיריית רהט, פאיז אבו סהיבאן, איש הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית, כדי לשאול אם אכן, כפי שאומרת זילבר, יש סיכוי שהעירייה תבחן את הסוגיה שוב לקראת השנה הבאה. "אין שום סיכוי בעולם שתהיה בריכה מעורבת. אין דבר כזה", הבהיר באופן שאינו משתמע לשני פנים. "אם משרד המשפטים רוצה לסגור את הבריכה, אנחנו נחזיר את הבריכה למדינה ושייקחו את הכסף. חבל על הזמן. כבוד אצל הבדואים זה מעבר לבריכה ומעבר לכל. שום בדואי לא יהיה מוכן שאשתו תשחה עם מישהו אחר. אנחנו לא חולמים על זה בחלומות הכי גרועים שלנו". 
 

שאלתי השבוע את מיכל גרא מרגליות, מנכ"לית שדולת הנשים, זו שהגישה את העתירה בעפולה, אם היא זוכרת מה עשתה השדולה שלה בעניין ההפרדה ברהט. גרא מרגליות אמרה שלמיטב זיכרונה היא שלחה מכתב. כשביקשתי לקבל אותו, הבטיחה שתחפש. ולמה לא נקטתם שם אמצעים כמו שנקטתם בעפולה? שאלתי. "על כל 30 או 40 מכתבים בערך שאנחנו מוציאות, יש לנו הליך משפטי אחד", הסבירה, "זה עניין של סדרי עדיפויות". 
 

חזרה לזילבר. אילו הייתי מארגן כאן הימורים, כמה מכם היו מוכנים לשים כסף על ההערכה שדינה זילבר תצא למלחמה נגד הבדואים ברהט? כמה מכם מוכנים לסכן שקל על זה שהבריכה שם תיסגר על ידי המדינה, או שהיא תיפתח מתישהו כשבמים שוחים יחד גברים ונשים? זה ברור. אף אחד. וזה המקום שמאפשר לכולנו הצצה אל עולמם של הסטנדרטים הכפולים. 
 

אגב, הבריכה ברהט איננה עניין חריג, בטח לא ככל שמדובר במגזר הערבי. השבוע שוחחתי עם מוראד עמאש, ראש מועצת ג'יסר א־זרקא, שהיישוב שלו מארח אירועי תרבות רבים במימון ציבורי - חלקם במימון משרדי ממשלה, חלקם במימון המועצה, חלקם במימון מפעל הפיס - כולם בהפרדה, או שכמו שעמאש קורא לזה: "בפיצול".
 

"יש לנו אולם עם 300 מקומות", סיפר לי, "יש לנו הרבה אירועים. זה יכול להיות הופעה של זמר או של זמרת או כל דבר אחר. כולם נכנסים דרך אותה דלת, אבל בתוך האולם עצמו תמיד יש פיצול. גברים בימין, ונשים בשמאל. בכל האירועים ככה זה. ככה זה בכל החברה הערבית. זה מהמנטליות שלנו כערבים. צריך להפריד. אנחנו מוסלמים, והמנטליות מבקשת שתהיה הפרדה". 
 

"רק אתמול", המשיך, "היה לנו אירוע עם מופעי תרבות לילדים. זה היה במגרש המקורה שלנו, כולם היו יחד באותה חצר, אבל הגברים היו בצד אחד של החצר והנשים בצד השני. היו לנו אירועים של 'בימות פיס'. הם מממנים לנו להביא זמר או זמרת, ואנחנו מזמינים את כל האנשים. אני בעצמי השתתפתי בכל האירועים. אתה צריך להבין שאתה לא יכול להרשות לעצמך לשבת ליד אישה סביב אותו שולחן אם היא לא אשתך. לחברה הערבית יש את המנטליות שלה". 
 

תגיד, שאלתי, מישהו פעם הטריד אתכם עם העניין הזה של ההפרדה? משרד המשפטים, שדולת הנשים, מישהו אחר? מישהו פנה אליכם ואמר שיש עם זה בעיה? "לא", השיב. "כי הם יודעים שלחברה הערבית יש את המנטליות שלה, וחיכוך זה עניין בעייתי אצלנו". 
 

חוק ההיגיון הפשוט 
 

תראו איך עושים את זה במשרד לפיתוח הפריפריה, הגליל והנגב. המשרד הזה משקיע מדי שנה תקציבים גדולים במימון ותמיכה במאות פעילויות בפריפריה החברתית והגיאוגרפית. עברתי השבוע על רשימת האירועים מהשנה האחרונה. האמת, מחמם את הלב. ערבים, חרדים, נגב, גליל, קבוצות כאלה, קבוצות אחרות, כולם מקבלים את התמיכה, כולם נהנים מאירועים מסוגים שונים ומשונים. כל האירועים שמתקיימים ברשויות החרדיות מתקיימים בהפרדה בין גברים לנשים. פעמים רבות מדובר באירועים שמופרדים גם ביישובים שאינם חרדיים. הן פה והן שם, המטרה אחת: לאפשר לכל אזרח ישראלי, באשר הוא, ליהנות ממנת התרבות שמגיעה לו. 
 

פעם הפרדה זו באה לידי ביטוי בסדרת מפגשים לנשים בגיל הזהב בבני ברק בנושא מוזיקה ומחול, פעם אחרת בהרצאה לגברים בבני ברק בנושאי אקטואליה, במקום אחר מדובר בסדנת אומנות ומשחק בזכרון יעקב או בחוג דבקה לבנים בכפר קאסם. לכל העוסקים במלאכה ברור שאלמלא הפרדה זו פלח נכבד של הציבור יודר מהתרבות שמגיעה לו, ושעליה הוא משלם מסים. 
 

בצד כל זה יש כוכבית גדולה הקובעת שההפרדה הזאת אינה יכולה להתקיים אם היא פוגעת באחד המינים. ולכן, כאשר משקיעים כסף במופע לגברים, חייבים להשקיע את אותו סכום במופע מקביל לנשים. חוק ההיגיון הפשוט, אפשר לקרוא לרעיון זה. חוק שמקומו נפקד הן מפסק דינו של השופט יונתן אברהם והן מפעולות שדולת הנשים שעל מזבח המלחמה בהפרדה במגזר החרדי מוכנה שהחרדים יישארו בלי אירועי תרבות וגם בלי תעסוקה. 
 

מי שמבקש לראות את פרצופה של שדולת הנשים היה צריך לראות מה אירע בדיון שנערך שלשום בבית המשפט המחוזי בנצרת, כשהשופט עאטף עילבוני הציע לצדדים הצעת פשרה הגיונית. מתחם ההופעה בעפולה, הציע השופט, יחולק לשלושה חלקים: אחד לגברים, אחד לנשים ואחד למי שמבקש לשבת במעורב. לא, השיבה שדולת הנשים. מבחינתנו המתחם יחולק לשניים. במתחם אחד תשבנה הנשים. במתחם השני יישבו הציבור הכללי המעורב וציבור הגברים החרדיים. איזו נמיכות קומה, איזה אפס התחשבות, איזו עליבות צריך כדי להציג עמדה כזאת, שכל מטרתה לפגוע עד הקצה האפשרי בגברים החרדים, כדי שאלה לא יוכלו ליהנות מהאירוע הזה. 
 

אגב, כדי להבין את עוצמת הטרלול צריך לספר ששדולת הנשים לא הסתפקה בניסיון לבטל את ההפרדה בקהל. נשות השדולה דרשו גם להבטיח "השתתפותן של נשים על בימת האירוע". מה פתאום הזמר מוטי שטיינמץ שר לבד? מה זה, במה לגברים? שישימו לידו גם זמרת אישה. צודקות. ממחר, כשאתם רואים את שלמה ארצי שר לבד על הבמה, גם אתם מוזמנים להצטרף למאבק. אחת משתיים, תגידו לו, או שאתה מזמין לבמה גם את יהודית רביץ, או שאנחנו מגישים עתירה. 
 

הפרדה שאפשר לחיות איתה
 

כדי להבין לאילו מחוזות משוגעים נגררנו השבוע, צריך לדעת שבמדינת ישראל יש הפרדה באלף ואחד מקומות, שמשום מה לשדולת הנשים מפריעה כנראה קצת פחות. קחו, לדוגמה, את החופים הנפרדים. אלה שמוקצים לסירוגין פעם רק לגברים ופעם רק לנשים. האם חוף הים הוא פחות משאב ציבורי מהפארק של עפולה? הרי בחוף הים לא מדובר בהופעה של שעה וחצי בחלק קטן מהפארק העירוני. בחוף הים בתל אביב או בכל מקום אחר מדובר על הפרדה בין גברים לנשים כל יום, כל היום. אז מה דעתכן, נשות השדולה, אולי תגישו עתירה ותדרשו להכריח אותנו להתרחץ יחד? 
 

השבוע, אגב, קראתי ב"הארץ" כתבה שמלינה על כך שתוכנית להשלמת השכלה למבוגרים בדואים עומדת לפני סגירה משום שמשרד החינוך אינו מוצא שני מיליון שקלים כדי לממן אותה. מדובר בתוכנית שבה לומדים עברית, אנגלית, ערבית, מתמטיקה, אזרחות ומחשבים. האמת? קראתי ומיד הזדהיתי עם המחאה של "הארץ". כתבתי כאן בעבר יותר מפעם אחת שאני מאלה שמאמינים בצורך להשקיע בחינוך למגזר הערבי והבדואי, בהיקף גדול בהרבה מהפרופורציה שלהם באוכלוסייה. אלא שאחרי ההזדהות הרגשית הזאת, החלטתי לתהות קצת על קנקנה של התוכנית המדוברת ופניתי לחברה למתנ"סים.
 

ובכן, לא תאמינו. מדובר ב"תוכנית ייעודית לנשים ערביות". ממש כך. נו, אז מה דעתכם? לא ראוי ששדולת הנשים תגיש איזו עתירה בעניין הזה? מה פתאום רק לנשים? ושיהיה ברור שוב: אני לגמרי בעד תוכנית זו, שהנתונים מלמדים שהביאה לשיפור ההשתתפות של הנשים הערביות בשוק התעסוקה, שחלקן אף המשיכו הלאה ללימודים אקדמיים. ואם כדי לקיים תוכניות כאלה צריך ליצור הפרדה - שייצרו הפרדה. אבל את המשחק הזה אי אפשר לשחק באופן צבוע. או שההפרדה מותרת, או שהיא אסורה. או שהיא מתחייבת, או שהיא מגונה. 
 

צריך להבין שהמלחמה נגד מתן אפשרות לקיים אירועים בהפרדה במרחב הציבורי היא מלחמה שתוצאתה פגיעה קשה בזכויותיהם של אנשים רבים. מי שמנהלים אותה יוצאים בשלום מבחינה ציבורית, בעיקר משום שהנפגעים באים על פי רוב מהציבור החרדי שממילא אין לו לובי גדול מדי בתקשורת המיינסטרים. הכלל צריך להיות פשוט מאוד בעניין הזה: הפרדה שאינה פוגעת באף אחד משני הצדדים, הפרדה שבה שני הצדדים זוכים לאותה התייחסות ושניהם מעוניינים בה - היא הפרדה שאפשר לחיות איתה. הפרדה שגורמת לצד אחד להיפגע היא הפרדה רעה. 
 

הניסיון של הלוחמות החילוניות לזכויות הנשים החרדיות להסביר לאחרונות שהן אינן מפותחות דיין ואינן נבונות דיין כדי להבין מה טוב להן - הוא ניסיון שכולו התנשאות מכוערת. 
 

אתם יודעים מה הכי מטורף בכל הסיפור הזה? קחו את שלושת הדיונים המשפטיים שנערכו השבוע בפרשה זו, את שני ההליכים במחוזי ואת ההליך האחד בעליון. עכשיו חִשבו כמה אנשים עבדו סביבם וכמה זמן שרפו עליהם שני שופטים בבית המשפט המחוזי, ושלושה שופטים בבית המשפט העליון, וכמה תיקים חשובים פינו את מקומם כדי שכל אלה יוכלו לעסוק בסוגיה הרת העולם הזאת, ותבינו מה מעוללת כאן החבורה הקיצונית הזאת, וכמה היא מצליחה לגרור אחריה - וזה בכלל לא משנה אם שטיינמץ הופיע בסופו של דבר או לא - את כולנו.

kalman.liebskind@maariv.co.il