1
יום שני 12.8.2019 ייזכר בהיסטוריה של מדינת ישראל כ"יום סמוטריץ'". הסערה פרצה יום לאחר ששר התחבורה בצלאל סמוטריץ' פתח ג'ורה על ראש הממשלה בנימין נתניהו, ובסדרת התבטאויות מבזות הצליח לכבוש את הכותרות ולככב בפתיחת מהדורות החדשות. הוא גרר את ראש הממשלה למצב אבסורדי שבו על פי כל היגיון בריא הוא היה חייב לפטר את סמוטריץ' אך בשל הנסיבות המיוחדות והמצב הפוליטי הוא נאלץ לבלוע את דבריו ולהבליג עליהם, תמורת התנצלות מפוקפקת של השר המלכלך.
 

"ראש ממשלה חלש, אפס מנהיגות", צרצר סמוטריץ' ונראה זחוח מרוב שביעות רצון עצמית. "אפס משילות, מערכת משפט מטומטמת", המשיך השר הקוצף ושכח לרגע שמי שעמדה בשנים האחרונות בראש מערכת המשפט הייתה ראש המפלגה שלו איילת שקד.
 

שרת התרבות והספורט מירי רגב, שהייתה כמה שבועות בהקפאה במצב דום שתיקה, "הופשרה" וגויסה מחדש להגן על הבוס. רגב יצאה במתקפה בכל אמצעי התקשורת, עם דף מסרים שנראה היה כי למדה אותו בעל פה. היא היללה את הבוס, כיסחה את כל מי שמערער על גדולתו ויכולותיו המופלאות והטיחה בשר התחבורה: "תתבייש לך, אתה כנראה מסתובב לאחרונה יותר מדי בקרבת שקד ובנט, וגם אתה נדבקת מהם במחלת 'יורים בתוך הנגמ"ש'".
 

בתגובה איילת שקד לא מתבלבלת. היא עולה לתוכניות הרדיו ומשחילה את מירי רגב. רגב עונה, נפתלי בנט עוקב מרחוק. הוא בחופשה משפחתית ואוטוטו חוזר ונכנס לקלחת הפוליטית המצחינה. אנשי כחול לבן מחככים ידיים בהנאה למראה ולמשמע קרבות הבוץ. מכתב הפיטורים שהכינו בלשכת נתניהו לסמוטריץ' נגנז אחרי שהשר גמגם משהו דמוי התנצלות על הסגנון שלו. 
 

הקרב בין סמוטריץ' לנתניהו, שציפו ממנו לגדולות, התאדה כנפיחה באוויר כשהוא משאיר שובל של ריח רע. בזמן שגדולי הדור התעסקו בקרבות באמצעי התקשורת, התרחשו אירועים קשים ברחבי הארץ, אך שוב קולם של מנהיגי המדינה האחראים על שלום האזרחים, ביטחונם, רווחתם, בריאותם וחינוכם לא נשמע. אם הייתי עומד בראש מערכת חדשות כלשהי, הייתי עושה פינה יומית תחת הכותרת "הצילו את הילדים".
 

בעודי מאזין לסחלה הפוליטי, אני קולט ידיעות קצרצרות על אירועים שונים מרחבי הארץ. כל אירוע ראוי להרחבה לפחות כמו הג'אנק שנפלט מפיו של הסמוטריץ'. זה מה שקלטתי ביום שני, 12.8: תינוקת הושארה במכונית נעולה בצהרי היום בעיר הקודש בני ברק. האזרח בן כהן, שקלט את התינוקת הנצלית ברכב הלוהט שבר את שמשת החלון וחילץ את הפצפונת הבוכייה, שכבר החלה להתייבש. התינוקת הועברה לטיפול ולהשגחה בבית החולים שיבא תל השומר. האבא חסר האחריות הודה לצעיר בעל התושייה. מניסיון העבר כנראה שהאבא לא יועמד לדין וימשיך בעזרת השם להביא ילדים לעולם.
 

פעוט בן שנה טבע ליד חוף עין בוקק בים המלח ופונה במסוק במצב קשה לבית החולים סורוקה בבאר שבע. הורי הפעוט כנראה לא יועמדו לדין. פעוט בן שנתיים נכווה מרותחין בבית הארחה ברמת הגולן. הוא הובהל לבית חולים כשהוא סובל מכוויות בחלק גופו העליון. הורי הפעוט כנראה לא יועמדו לדין.

מדירה בלוד נשמעו קולות בכי של ילדה. שכן הזעיק את המשטרה. זו פרצה לדירה ומצאה ילדה קשורה במקלחת במצב בריאותי לקוי והזנחה קשה. הורי הילדה נעצרו לחקירה. באמצעות עורך דינם הכחישו שקשרו את הילדה והזניחו אותה. הילדה הועברה לטיפול בבית החולים אסף הרופא. עד כאן חדשות הילדים.
 

ביום שלישי לא הופיעה אף אחת מהידיעות המזעזעות הקשורות בילדים בעמודים הראשונים של התקשורת הכתובה. בחלק מהעיתונים לא נמצא מקום לכמה שורות על אירועי הזוועה הקשורים בילדים. סמוטריץ' קיבל כותרות ראשיות וכמה עמודים לתפארת מדינת ישראל. באותו יום היו דקירות בכל רחבי הארץ, אנשים שופדו עד מוות, היו תאונות קשות עם הרוגים ופצועים, היו יריות, נעצרו פדופילים. אף לא אחד מכוכבי הפוליטיקה הישראלית - לא שרים ולא ח"כים - התייחס לאירועי הזוועה שהתרחשו. 

2
שכנתי הקשישה גברת א' תהיה בחודש אוקטובר בת 100. אני מכיר אותה מאז שהייתי בן 6. כילד לא אהבתי אותה. היא ובעלה גרו בקומת קרקע, ואנחנו כילדים רעשנים ספגנו ממנה ומבעלה המנוח צעקות כשהיינו מפריעים להם בין שתיים לארבע בצהריים, שעת השלאף שטונדה (מנוחת צהריים) הידועה.

גברת א', מלווה על ידי המטפלת הפיליפינית המסורה שלה, נוהגת לצאת אחר הצהריים לטייל. היא כפופה, סובלת מקוצר נשימה, רגל שמאל שלה גורמת לה לצליעה קשה, אבל הראש שלה עובד 100%. לפעמים אני נכנס איתה לשיחה ומתמוגג.
 

ניהלתי איתה שיחה כזו ברחוב ויצמן בשעת בין הערביים. היא חזרה מכיוון כיכר המדינה ואמרה לי ש"המדינה צודרייטר" (השתגעה). לשאלתי למה, היא השיבה לי בחיוך עגמומי: "לצאת לרחוב ארלוזורוב לטייל זה סכנת נפשות. בונים שם את הרכבת הקלה, עקרו את כל העצים, יש תעלות וטרקטורים וערימות חול. בקושי השאירו מדרכה, ויש אבק נורא ואיום". אני עונה שזו הקדמה ואין מה לעשות.
 

"קדמה שמדמה", היא משיבה בצחוק מר. "הייתי הולכת לשבת על הספסל בכיכר המדינה, היו עצים עם צל והרבה ציפורים. הייתי נותנת להם פירורי לחם. בחודש האחרון עקרו את כל העצים, אין על מה לשבת. היונים ברחו, זה נורא. ללכת בוויצמן זה סכנת נפשות. האופניים האלו והקוקנטוטים או איך שקוראים להם, זה מפחיד. זה לא מה שהיה פעם". 
 

גברת א' נאנחת. "אתה מתגעגע לאמא ואבא?", היא שואלת ברוך. "לפעמים", אני משיב. "תדע לך שהם היו צדיקים. אתה היית פושטק קטן, עשית הרבה צרות כשהיית ילד. אני זוכרת שפעם... נו, לא חשוב, דברים רעים צריכים לשכוח". גברת א' מבקשת ממני להתכופף ונותנת לי נשיקה במצח. "אני כל יום יכולה ללכת. כבר אין לי כוח. אז אם לא אפגוש אותך יותר, זו נשיקת פרידה".
 

אינעל העולם, מלמלתי לעצמי, בוכה כמו ילד קטן, ונכנסתי לחצר הבניין הסמוך, שחס וחלילה אף אחד לא יראה.

3
חלפו 30 שנה מאז שקיבלתי את התפקיד הראשי הראשון שלי. זה היה בסדרה "סיפורים לשעת לילה מאוחרת", שכתב, ביים והפיק מיקי בהגן. מי שסידרה לי את הג'וב הייתה סוכנת השחקנים פרי כפרי. 
 

בשבת שעברה נפטרה פרי ממחלת הסרטן. הפעם האחרונה שראיתי את פרי הייתה אצל חבר ביום העצמאות 2012. פרי שתתה וצחקה יחד עם חברתה והמיוצגת שלה, השחקנית הנפלאה יבגניה דודינה. היה עליהן אור של שקיעת השמש והרגשתי צורך לצלם. קליק אחד ויצא לי צילום נפלא (לטעמי).
 

כשקראתי על מותה מהמחלה הארורה, זה הזכיר לי שיש לי ביקורת סרטן בקרוב, ורעד לי הפופיק. מגיפת הסרטן לוקחת יום־יום אנשים, הרבה מהם בני גילי, שאותם אני מכיר שנים רבות. 

הרגשתי צורך לצלם, כפרי ודודינה. צילום: נתן זהביהרגשתי צורך לצלם, כפרי ודודינה. צילום: נתן זהבי

 

כשבן אדם נפטר, נזכרים בקטעים קטנים שהיינו שותפים להם. נזכרתי איך קינאתי בפרי ובבעלה עזרא, כשלפני הרבה שנים רכשו דירת גג קטנה שהשקיפה על הנמל וחוף מציצים. אני זממתי על הדירה הזו אבל לא היה לי מספיק כסף לרכוש אותה, אפילו שמחירה באותם ימים היה די נמוך.
 

שם הפרק בסדרה של בהגן היה "מוות בטוח". שיחקתי את סנדר, בעל פאב שהרופא קוצב את חייו לטווח קצר, אלא אם ישיג 70 אלף דולר להשתלת כבד. שחקני המשנה היו דן תורג'מן ואופירה יוספי. הסדרה הופקה בתקציב אפסי, לא הרווחתי גרוש, אבל הביקורות היו טובות. תמיד כשהייתי רואה את פרי, הייתי יורד עליה שבתפקיד היחיד שסידרה לי לא הרווחתי שקל. סליחה, פרי, אם הייתי קצת בוטה כלפייך לפעמים, זה לא היה מרוע.