1. האורקל מבלפור

על פי הסטטיסטיקה הדיגיטלית, הוא נורה בדרך כלל אל תוך הרשתות החברתיות בסביבות השעה 2 בצהריים, מדי יום. לא ברור מה ואם הוא עושה קודם. כמעט תמיד זה מתחיל בציוץ/פוסט המכיל תערובת רדיואקטיבית של מיצי קיבה רעילים, בורות משוועת וגסות בוטה. ביום רביעי האחרון, בשעה האמורה, צייץ יאיר נתניהו את הציוץ הבא: "מכיוון שהביטוי 'שומרי סף' לא קיים באף מדינה אחרת והומצא גם פה בארץ לא מזמן, יש צורך לתרגם את המונח לעברית. 'שומרי סף' = פקידים קטנים ועלובים, אשר משרתים אג'נדות שמאל קיצוניות, בניגוד לרצון הבוחר, תופרים תיקים, ומדליפים באופן פלילי חומרים מסולפים לחבריהם בתקשורת השמאל".

כה אמר האורקל מבלפור. תרגום: החבורה הזו שמכונה על ידי הסמולנים בשם "שומרי הסף" היא פיקטיבית לגמרי. המצאה בוגדנית שנועדה לאפשר להם לחתור תחת אושיות המדינה, להפר את החוק, לקשור קשר נגד ראש ממשלה מכהן, לבצע הפיכה שלטונית ולהדליף הכל לרביב דרוקר. מי הם אותם שומרי סף דמיוניים, על פי המטיף מהפוסיקט? היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה, בכירי הפרקליטות, בית המשפט העליון, המערכת המשפטית, מפכ"ל המשטרה, ראש אגף החקירות, חוקרי להב 433, אנשי היחידה למלחמה בשחיתות במשרד מבקר המדינה (עליה השלום), נציבות שירות המדינה, התקשורת החופשית ("כלבי השמירה של הדמוקרטיה"), העיתונאים העצמאיים. אה, וגם גדעון סער ואיילת שקד, כמובן, שמשתפים פעולה עם הסמול ורובי ריבלין להפלת אותו מ"מ ראש ממשלה מכהן ואביו.

עוד בטרם יבש הקצף על שפתי הג'וניור, בעוד ציוצו מרחף בשמי הטוויטר וזוכה לתשואות הרגילות של מלחכי הפנכה הקבועים, העלתה הפרופ' קרין נהון, אחת המומחיות הבולטות בנושא, כמה ציוצי תשובה. פרופ' נהון היא חוקרת ומרצה בכירה בתחום הפוליטיקה של המידע, פרופסור חבר בבית הספר למידע באוניברסיטת וושינגטון ובבית הספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי.

זה מה שהיא ענתה ליאיר: "כמובן לא נכון, אבל זו הזדמנות לרענן את הדוקטורט שלי, שהיה על המושג שמירת הסף (Gatekeeping). המושג שומר סף הומצא על ידי הפסיכולוג החברתי קורט לווין ב־1947 ועשו בו שימוש נרחב בתחומים שונים בכל רחבי העולם, מדעי המדינה, משפטים, תקשורת, מערכות מידע, מדעי מידע ועוד. המושג שומר סף התייחס (תלוי בתחום) לעורכי עיתונים, לוועדות פוליטיות שהיו אמורות לשמור על הסטטוס קוו מול המחוקק, למערכות התקשורת והבקרה במדינה, לבית המשפט וכד'.

יאיר נתניהו. צילום: פלאש 90יאיר נתניהו. צילום: פלאש 90

הרציונל לשמירת סף הוא מאוד משתנה, משמירה על המערכת, עצירת גישה מגורמים לא מורשים להיכנס למערכת, חיבור בין קבוצות ועוד. מה שמשותף לכל אלה שהשתמשו במונח שומרי סף (ועברתי בדוקטורט על 24,669 מאמרים שמזכירים את המונח), זה שעד עידן הרשתות והמידע הם התייחסו לשומר הסף בעיקר כ'סלקטור' (בעידן הרשתות הצעתי להרחיב את זה ליישויות ששולטות במידע). בניגוד לציוץ של יאיר נתניהו, ישראל לא המציאה את המונח. בהפניות העולמיות של המושג 'שומרי סף' (ויש עד 2010 כ־30 אלף כאלה) מדברים דווקא על איזונים ובלמים בתוך המסד הדמוקרטי על פי תפקידים ולא על פי צד פוליטי. יותר מזה, שומרי סף היו בתקופות ממשל עם נטיות פוליטיות שונות".

אכן, אין שום קשר בין "שומרי הסף" לבין פוליטיקה. אם היה קם קצת קודם, היה יכול אותו יאיר נתניהו למצוא בגוגל את הקטע הלא ייאמן שבו יושב אביו ב־2006, אז יו"ר האופוזיציה, לצדו של אליעד שרגא מהתנועה לאיכות השלטון (שגם היא סוג של שומר סף קלאסי), דופק על השולחן וגוער בתקשורת ובשומרי הסף על כי הם לא עושים את עבודתם ולא חושפים את השחיתות האיומה של השלטון. אלא שאז לשלטון קראו אהוד אולמרט.

הוא לא נכנע בקלות, אולמרט. הוא רב ובעט והתווכח ונלחם ונפל וקם אבל לרגע אחד הוא לא חשב לבטל את מערכת שלטון החוק ולקרוא תיגר קיומי על מוסדות המדינה שבראשה עמד. עוד הרבה לפני שהוגש נגדו כתב אישום, בסמוך מאוד למועד המלצת המשטרה, התפטר אולמרט מתפקידו, שחרר את המדינה ויצא לקרב על שמו הטוב (בו נחל מפלה). כך אמור לעשות כל פטריוט ישראלי שטובת המדינה קודמת בעיניו לטובתו הוא. כך יעשה כל ראש ממשלה שאצלו ישראל היא, באמת, לפני הכל. כך עשה אולמרט בצומת טי גורלי נוסף, כשהונחה מולו טיוטת עסקה מופקרת עם חמאס לשחרור גלעד שליט. אולמרט, בימי כהונתו האחרונים, אף על פי שידע שלא יהיה זה שישלם את מחיר העסקה אבל כן יהיה זה שיקצור את תהילתה, סירב לחתום. נתניהו בא אחריו וחתם. זה ההבדל כולו.

2. שטח ההפקר

אני מניח שברגעים אלה ממש מחטט יאיר נתניהו בביוגרפיה של פרופ' קרין נהון, כדי להוכיח את הקשר שלה לג'פרי אפשטיין, הקרן החדשה ואנשי הלטאה, אז בואו נחסוך לו: פרופ' נהון היא בת זוגו של השר לשעבר מיכאל איתן, הליכודניק, מהעידן שבו היו ליכודניקים אמיתיים בליכוד, ולא רק שוליות קוסם מהופנטים. אה, יש עוד: היא פרופסור בבית הספר למינהל על שם לאודר!! כן, הבוגד ההוא שהמשפחה מחרימה כבר יותר מעשור, לאחר שאפשר לדרוקר לשדר את "ביביטורס".

אגב, לא רק נהון הגיבה על ציוצו של נתניהו ג'וניור. גם עודד רביבי, ראש המועצה המקומית אפרת ואיש מועצת יש"ע, הוסיף ציוץ משלו: "כמובן שזה לא נכון. הביטוי שומרי הסף כבר נזכר במגילת אסתר", עדכן רביבי, ואפילו הוסיף את הציטוט המקורי ("בגתן ותרש, שני סריסי המלך משמרי הסף"). וזה עוד לפני שהכנסנו למשוואה את המונח המשיק לשומרי הסף בשפה האנגלית, הלא הוא "כלבי השמירה" (watch dogs) למיניהם, המופקדים על בקרה, פיקוח, חיטוט והגבלת כוחו המצמית של השלטון וכוללים אין ספור גופים רשמיים, ציבוריים ולא רשמיים (בארה"ב יש רשימה מסודרת).

כל זה כלל לא קיים בעולמו המעוות של יורש העצר. זה ההבדל בין ליצן חצר ניאו־פאשיסט לבין אנשים רציניים, מעמיקים ומשכילים. זה ההבדל בין טירוף הדעת ליישוב הדעת. בין ממלכתיות להפקרות. בין נהנתנות לצניעות. בין שלטון החוק לדיקטטורה בהתהוות. בין מה שהיה כאן פעם למה שיהיה. אם נדלג כמה שעות אחורה, לבוקר אותו יום (רביעי), בערוץ 12, נמצא שם את מקורבו של צייצננו, הלא הוא שר המשפטים אמיר אוחנה, אומר לניב רסקין את הדבר הלא ייאמן הבא: "אני לא בטוח במאה אחוז שכל ההחלטות בתיקי נתניהו היו ענייניות ומקצועיות".

אוחנה, למי ששכח או הדחיק, הוא האיש המופקד על המערכת שמקבלת את ההחלטות בתיקי נתניהו. הוא זה שאמור לתת לה גיבוי. במקום זה, הוא מערער את אמינותה ומנסר את הענף שעליו היא, וגם אנחנו, יושבים יחד. במערכת הזו יושבים משרתי ציבור נאמנים, רובם מונו בידי הנאשם מספר אחת. המערכת הזו קיבלה בעבר הלא רחוק החלטות בתיקים רבים אחרים, כולל כאלה ששיגרו לכלא נשיא וראש ממשלה בישראל. מערכת שהעומד בראשה לא הטיל בה דופי מעולם, בדרך אלימה וגורפת כזו. אמירתו של אוחנה עברה בקול דממה דקה. אנחנו כבר לא מתרגשים משום דבר.

"למה אתה מאכיל את הטרול?", שואלים אותי כשאני מתייחס ליאיר נתניהו, "למה צריך להתייחס בכלל למוטציה הזו?", גוערים בי. על פי התפיסה הזו, מי שעונה לנתניהו הצעיר, בעצם מגדיל אותו, מעצים אותו, משרת אותו. יש בתפיסה הזו יסוד של אמת, אבל יש סיבות מצוינות להתעלם ממנה. אין לנו את הפריבילגיה לא להתייחס ליאיר נתניהו, האיש והתופעה. מדובר באדם המשפיע ביותר על ראש ממשלת ישראל. יש כאלה שחושבים שזה הפוך: ראש הממשלה מנסה להשפיע עליו. מדובר במי שבוחש בכל עניין הניתן לבחישה, מכתיב את הקצב, מעלה את הרף, משפיע על קבלת ההחלטות במדינה בדרך שבה אף אחד, שאינו ראש הממשלה בפועל, לא השפיע לפניו. כל מי שלא מאמין, שימתין לעדויות המפורטות של ניר חפץ, שהיה בתוך החדר, או שסתם יעקוב אחר מהלך העניינים.

לפני עידנים לקח לי הרבה זמן לשכנע ולהוכיח שגם העיסוק באמא שלו לא היה בבחינת רכילות אלא כורח השעה. יש רגעים שבהם הבן מאלץ אותי להתגעגע לאמו.

3. מבחן הכסף

בשבוע שעבר סופר כאן על "מבחן מתניהו", בהקשר לדוח המקיף על משרד ראש הממשלה שעליו עובדים במשרד מבקר המדינה כבר זמן רב. לא תיארתי לעצמי שעוד הרבה קודם יצלח מתניהו "מבחן נתניהו" אחר, דחוף בהרבה: מבחן הכסף. הדחת חברי ועדת ההיתרים ופרסום שמותיהם של שמונת החברים החדשים של הוועדה הם אבן דרך נוספת בדרכנו לגיהינום, מסמר נוסף בארון הקבורה של הדמוקרטיה השפויה שהקימו כאן אבותינו.

דומה שאזלה הבושה. דברים שאיש לא היה מעלה על דעתו, נעשים בראש חוצות. מעללים שבני תמותה היו חוששים אפילו להרהר בהם, הופכים למציאות תוך שניות. לא נדרשים כישורי תחקירנות מיוחדים כדי לפשפש מעט בקורות חייהם של החברים החדשים של ועדת ההיתרים כדי לגלות שמרביתם ייפסלו לדון בבקשותיו החוזרות ונשנות של ראש הממשלה לקבל מיליוני שקלים ממיליארדרים שונים ומשונים למימון הגנתו המשפטית, ובכלל. אחת מהן פרסמה פוסטים שבהם קראה להצביע עבורו. חבר אחר היה מועמד מטעם הליכוד, חבר נוסף עבר אודישן אצל נתניהו, וכו' וכו'. בולטת במיוחד בהקשרים האלה היא אחת משתי השופטות שמונו לראשות הוועדה, השופטת בדימוס שרה פריש.

לשופטת פריש זיקה פוליטית ברורה ולא מוכחשת לבית היהודי ולליכוד. אביעד גליקמן פרסם השבוע כי עבודתה של פריש כיו"ר שתי ועדות ממשלתיות הופסקה בידי השר מאיר שטרית. כך היה במשרד התחבורה, כך היה במשרד החינוך. האירוע במשרד התחבורה נחשף בתחקיר שערך קלמן ליבסקינד ב"מעריב" לפני קרוב ל־15 שנה, שבו התברר כי היא כלל לא טרחה להגיע לדיונים על אישור היתרים לרישיון מונית, שעליהם חתמה. היא גבתה על עבודתה 30 אלף שקל בחודש. פריש ניסתה לבלום את הדחתה, אך המהלך אושר בידי היועמ"ש דאז, מני מזוז. משרד התחבורה פיצה אותה ב־90 אלף שקל, שכר לשלושה חודשים, והביא תחתיה יו"ר אחר לוועדה. על פי הדיווח של גליקמן, היו"ר החדש מסתפק ב־2,000 עד 3,000 שקל בלבד. אירוע דומה אירע במשרד החינוך. גם כאן, גבתה פריש כ־30 אלף שקל בחודש.

ב־2016 עמדה השופטת פריש בראש ועדה נוספת, זו שהקים יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, בעניין עתיד שידורי ערוץ הכנסת. הדוח שלה זכה לביקורת נוקבת כמעט מכל עבר, כולל בעמודים הללו. במקור, הוא נועד להכשיר את הקמתו של ערוץ תעמולה פרטי שיעמוד לפקודת היו"ר ובו ייאסר על העיתונאים למתוח ביקורת מיותרת על נבחרי הציבור. ב־2016 זה עוד נראה מופרך. היום זה הפך לכרוניקה של שגרה. כך או אחרת, הדוח הגיע לדיון בוועדת הכנסת, בראשותו של ח"כ יואב קיש. ח"כ שלי יחימוביץ', שהשתתפה בדיון, צייצה בהקשרו ציוץ מעורר סקרנות, באשר לשופטת פריש (שהשתתפה אף היא): "לא אמרה אמת (זה בעדינות) היום בוועדה, כשטענה שעשתה זאת בהתנדבות".

קפצתי לפרוטוקול הדיון המדובר. להלן ציטוטים:

בתגובה על הביקורת הנוקבת שנמתחה בדיון על הדוח של הוועדה שבראשה עמדה, אמרה השופטת פריש: "אני כבר לא כל כך צעירה, הרבה פעמים לא קיבלו את עמדתי וזה ממש לגיטימי, אבל מכאן ועד להגיד הם לא מבינים, אין להם מושג, הם בורים, זאת בושה וחרפה. אנחנו נחלצנו כאנשי ציבור בלי לקבל תמורה לסייע באיזשהו עניין".

שלי יחימוביץ': "מה זאת אומרת, לא קיבלתם תשלום עבור ההשתתפות?"

היו"ר ח"כ יואב קיש: "שלי, זה לא הזמן, אחרי זה תבדקי איתה".

יחימוביץ': "לא, מה זה בלי לקבל תמורה?".

פריש: "תשלום נסיעות, באמת".

קיש: "אני לא רוצה, תני לה לסיים את דבריה".

יחימוביץ: "מדובר בתמורה נאה ביותר לשעות האלה, וזה לא בלי לקבל תמורה. לא, נאמר כאן דבר לא נכון".

קיש: "שלי, אני מבקש לסיים, זה לא הזמן".

יחימוביץ': "לא, נאמר כאן דבר לא נכון. חברי הוועדה סיפרו לנו על השכר שהם מקבלים... כיוון שנאמר בלי תמורה, אני רוצה לדעת את השכר".

פריש: "אז אני אגיד בדיוק".

קיש: "לא, את לא מתייחסת לשאלות של חברי הכנסת, את מסיימך את דברייך".

פריש: "אני רק רוצה להגיד דבר אחד, אנשים השקיעו ימים ולילות תמורת החזר הוצאות מינימלי, שמקבלים על פי חשבות הכנסת".

יחימוביץ': "זה לא נכון. לא נכון, פשוט דברים לא נכונים".

אז מה נכון? לא קשה לברר. יחימוביץ' צדקה ודייקה. חברי הוועדה זכו לתמורה הולמת, אפילו נדיבה, על פי הוראות החשב הכללי, שבה זוכים חברי ועדות ציבוריות. 188 שקל לשעה לחבר ועדה, 211 שקל לשעה ליו"ר. בישראל, שבוע עבודה נע בין 42 ל־43 שעות עבודה. בחישוב חודשי, על חודש ימים יזכה השכר הזה את בעליו במשהו המתקרב ל־40 אלף שקל בחודש (ברוטו). אכן, שכר הולם וראוי ביותר.

ביקשתי את תגובתה של השופטת בדימוס פריש על הדברים. קיבלתי, בתמורה, שני יחצנים זועמים שניסו להוכיח לי, באותות ובמופתים, שהשופטת אמרה אמת. "החזר הוצאות", שבו ואמרו, "זה בסך הכל החזר הוצאות". הנה התגובה הרשמית: "מדובר בפרסום מביך, שמחדד את התחום הבעייתי שאליו הולכת העיתונות בישראל. בפרוטוקול הדיון נכתב במפורש שהשופטת בדימוס פריש הצהירה כי חברי הוועדה קיבלו החזר הוצאות מינימלי שמאושר על ידי חשבות המדינה. החזר הוצאות ידוע לכל כמנגנון לכיסוי הוצאות נסיעות ואש"ל ואינו נחשב כשכר עבור עבודה. משום מה העיתון בוחר להתעלם מכך".

"התחום הבעייתי שאליו הולכת העיתונות בישראל" מביך פחות מהתחום ההזוי שאליו הגיעה השופטת בדימוס פריש. היא ממשיכה להתעקש ששכר של מאות שקלים לשעה הוא "החזר הוצאות מינימלי". היא גם קובעת ש"החזר הוצאות ידוע לכל כמנגנון לכיסוי הוצאות נסיעה ואש"ל". מאיפה היא הביאה את זה? יכול להיות שהמדינה החליטה לממן לכל חבר ועדה לימוזינה עם נהג צמוד ובר משקאות חופשי? אגב, עיון בהוראות החשב הכללי מביא למסקנה שגם בנושא הפרוצדורלי הזה, של הגדרת התשלום לחברי הוועדה, אין לכבוד השופטת מושג על מה היא מדברת. "תשלום לחברי ועדה ציבורית", כך מוגדרת ההוראה של החשב הכללי, והיא נכללת בפרק שנקרא "ביצוע תשלומי שכר". בהמשך נכתב "להלן התשלום לשעה לחברי הוועדה". כלומר, אין כאן החזר, אין כאן הוצאות ואין כאן אש"ל. יש כאן תשלום נדיב (וגם מוצדק) שמשלמת המדינה למי שיושבים על המדוכה לבקשתה.

השופטת הזו תתבקש בקרוב לאשר לנתניהו להשתמש במאות אלפי דולרים שהעניקו לו מיליארדרים זרים, למימון הגנתו המשפטית. אבל עזבו את זה רגע. עצם העובדה שנתניהו לא טרח להחזיר את 300 אלף הדולרים שכבר קיבל מבן דודו נתן מיליקובסקי, היא סיפור ענק. ועדת ההיתרים, בטרם פוזרה, קבעה לפחות פעמיים שהכסף הזה צריך לחזור מיד לבעליו החוקיים. היא עשתה את זה אחרי שנתניהו סירב להמציא לה הצהרת הון אקטואלית או להוכיח שהוא אכן נזקק לסיוע חיצוני כדי לממן לעצמו הגנה משפטית. במדינה מתוקנת, בשלב הזה היה מופיע שומר הסף הראשי ומורה לראש הממשלה להחזיר את הכסף. במדינת ישראל, במקום להחזיר את הכסף מחליפים את הוועדה. הכסף נשאר בכיס המשפחתי.

מתניהו לא מבייש את שמו. אין מנוס מקביעה שהיחיד שהתייחס לאירוע הלא ייאמן הזה בחדות הנדרשת הוא אהוד ברק. הביטויים שבהם השתמש כלפי מבקר המדינה היו חריפים, קשים ואולי מיותרים, אבל הדיאגנוזה מדויקת. ברק השווה את האירוע הזה לפרשת בר־און-חברון, שבה נחשדו נתניהו ואריה דרעי שרקחו מזימה למנות יועץ משפטי לממשלה על מנת שיאפשר לדרעי לחמוק מאימת הדין. המזימה ההיא לא צלחה (רוני בר־און, כפי שהוכיחה ההיסטוריה, לא נחשד במאומה ולא היה צד לקומבינה), המינוי בוטל, והיועמ"ש סגר את התיק. מאז חלפו עידן או שניים. מה שלא צלח אז, מצליח היום. אין דין, אין דיין, אין עניין (לציבור).

4. הכניעה השקטה

ישראל, כך פורסם, עומדת לחתום על הסכם סחר חופשי עם קוריאה הדרומית. הישג כלכלי נאה לכל הדעות. מה שפורסם קצת פחות הוא העובדה שישראל נכנעה לתנאי הדרום קוריאני והחריגה מההסכם שלושה אזורים: רמת הגולן, מזרח ירושלים ויהודה ושומרון. קוריאה הדרומית לא מכירה בריבונות הישראלית באזורים הללו, והממשלה התכופפה.

מדובר באירוע מדהים. בעבר, בשנות ה־90 וגם אחריהן, לא הסכימו ממשלות ישראל לתנאים מהסוג הזה. נחתמו לא מעט הסכמים שלא כללו החרגות כאלה. אלא שאז היו בישראל ממשלות שחתרו לשלום, ניהלו מו"מ, או לפחות הוכיחו לשאר העולם שידיהן נקיות בנושא המדיני. הממשלה הנוכחית אומנם הצליחה לשכנע את הממשל של דונלד טראמפ בניקיון כפיה המדיני, אבל לא את שאר העולם. אירופה מחריגה את השטחים בהסכמים המדעיים והכלכליים מולה ועכשיו מתברר שגם קוריאה הדרומית.

לא זה הסיפור: מה שמרתק כאן הוא העובדה שההחרגה הזו עוברת בקול דממה דקה באגף הימני של נתניהו: בליכוד איש לא פוצה פה ומצפצף, אבל זה מובן. הם חרדים לשלומם האישי. אבל איפה סמוטריץ'? איפה הרברפי? איפה איילת שקד? איך הם נתנו לנתניהו הכשר להסכם מהסוג הזה, שמעקר את הריבונות הישראלית על רמת הגולן, את ההכרה האמריקאית בירושלים ואת ההחזקה ביהודה ושומרון?

דמיינו לעצמכם את ממשלת גנץ חותמת על הסכם כזה. את ההפגנה בכיכר ציון. את נתניהו, שקד, סמוטריץ' על המרפסת, בן־גביר ומרזל למטה בכיכר. מה שהם היו עושים לממשלה הבוגדנית, אלוהים ישמור. "טראמפ הכיר בירושלים", היה ביבי זועק לעבר ההמונים, אבל בני גנץ לא!". בואו נסתכל על ההיבט החיובי של הסיפור: אם שקד, פרץ וסמוטריץ' חיים בשלום עם הסכם הסחר הישראלי־קוריאני, סימן שלא תהיה להם בעיה לשבת בממשלת כחול לבן, לא?

כפי שהדברים נראים כעת, הסיכוי שתוקם ממשלה כזו אינו גבוה. הליכוד וכחול לבן הולכות גם הפעם על אסטרטגיית "המפלגה הגדולה ביותר".

בצלאל סמוטריץ'. צילום: אבשלום ששוניבצלאל סמוטריץ'. צילום: אבשלום ששוני

כרגע, לליכוד יתרון מובהק. הקמפיין של נתניהו חד, מדויק וקטלני. הקמפיין של כחול לבן דהוי, חסר מעוף ונטול שיניים. מפלגת הרמטכ"לים היא כבר לא "הדבר הבא". חוזקותיה של המפלגה לא מובלטות מספיק. מצבו של נתניהו לא טוב, אבל גם לא נואש כפי שנראה בשבועות הקודמים. מטרתו להגיע ל־61 מנדטים קשה להשגה, אבל לא דמיונית. גם אם לא יגיע, הפעם הוא יפיק לקחים ויתחיל במהלך הפרד ומשול מוקדם יחסית. הוא בונה על אורלי לוי־אבקסיס פלוס אחד שיערקו לצד שלו תמורת תיק האוצר, למשל. או על חוסן לישראל שתנטוש את לפיד ובוגי ותצטרף אליו. גם מול ליברמן הוא לא אמר את המילה האחרונה. הבטחותיהם של כל הג'נטלמנים הללו אינן שוות את המיקרופונים לתוכם הן הוצהרו. אחרי הבחירות המצב יהיה אחר לגמרי, וכל אחד יחשב את החישובים שלו.

הסיפור האמיתי הוא הפצצה המתקתקת על השולחן ההוא ברחוב סלאח א־דין בירושלים. השימוע ייערך במועדו (אלא אם כן נתניהו יוותר עליו. יש במשרד המשפטים כאלה המעריכים כי זה מה שיקרה). בעקבותיו, קרוב לוודאי יוגשו כתבי האישום. הקרב האמיתי יהיה על החסינות של ביבי והפירוק המקביל של מערכת המשפט והחוק. כל זה יקרה במקביל למו"מ הקואליציוני. "הימים הנוראים" השנה יהיו נוראיים במיוחד.

5. פשע שנאה

ההחלטה לאסור את כניסתן לישראל של חברות הקונגרס הדמוקרטיות אילהן עומאר וראשידה טלאיב שוברת שיאים קודמים של קוצר ראות ועליבות. מה התועלת שתצמח ממנה? אין כל תועלת, למעט זקפה לאומית ו"כבוד" ערטילאי כלשהו. מה הנזק שיצמח ממנה? נזק הסברתי כבד, הפיכתן לקדושות מעונות, הפיכתה של ישראל למדינת סף דיקטטורית נטולת ביטחון עצמי, מסוגרת ומסתגרת, שאוסרת על נבחרי ציבור אמריקאים, ביקורתיים ככל שיהיו, לבוא בשעריה.

שתי הגרציות הללו, עומאר וטלאיב, אינן אהודות באמריקה. האלקטורט שלהן מצומצם. ישראל, בסכלותה הרבה, תסייע להן להגיע לקהלים חדשים שישאלו את עצמם למה נאסר עליהן להיכנס ארצה. הן יקבלו, באדיבותנו, יחסי ציבור בחינם. הן יחזרו לארה"ב עטורות תהילה. במקום לאסור עליהן כניסה, הייתה צריכה ישראל לקבל אותן בכבוד, לארגן להן סיורים, מפגשים ושיחות עם גורמים מגוונים ככל האפשר, לתת להן לראות בפעם הראשונה את הצד השני. במקביל, לאפשר סיקור נרחב של האירועים הללו. לנהוג בחוכמה.

למה אני מזכיר "שיאים קודמים" של קוצר ראות ועליבות? כי נזכרתי באחת, לארה אל־קאסם. מצלצל מוכר? בצדק. זה קרה לפני פחות משנה. הסטודנטית זכתה במלגה לשנת לימוד באוניברסיטה העברית. אלא שאז התברר שבעבר תמכה בפעילויות BDS. מיד צצו כל אבירי הכבוד הלאומי וניסו למנוע את כניסתה ארצה. זה הצליח: אף על פי שקיבלה ויזת לימודים בקונסוליה הישראלית בפלורידה, אף על פי ש"חזרה בתשובה", למדה לימודי שואה והצהירה שאינה תומכת עוד ב־BDS, החליטה המדינה (שלנו) למנוע את כניסתה ולגרש אותה. אל־קאסם ערערה לבית המשפט, ערעורה נדחה, בסופו של דבר זה הגיע לבית המשפט העליון שביטל את כל ההחלטות הקודמות ואישר לה ללמוד באוניברסיטה העברית.

אילהאן עומאר וראשידה טלאיב. צילום: רויטרסאילהאן עומאר וראשידה טלאיב. צילום: רויטרס

התקשרתי אתמול לברר אם היא כבר הצליחה לפוצץ את הקמפוס, להרעיל את נשמות הסטודנטים או להתגייס לחמאס. להפתעתי, התברר ששום דבר לא קרה. מדובר בסטודנטית מן המניין שלומדת בשלווה, מתגוררת במרכז ירושלים ולא מעניינת אף אחד. אני מעריך שבתום שהותה פה היא תחזור למקום שממנו באה עם דעה אחרת לגמרי עלינו. גם אם לא, לא נורא. הנזק בדיון הציבורי שנערך בכל פעם שהחרדות שלנו מעבירות אותנו על דעתנו, רב בהרבה.

נחזור לחברות הקונגרס: זה התחיל טוב. שגרירנו בארה"ב רון דרמר, יהודי נבון, הודיע לא מזמן שישראל תאשר לחברות הקונגרס את ביקורן המתוכנן בארץ הקודש. התקרה לא נפלה על אף אחד. אלא שאז הגיע הנשיא טראמפ, שרואה במפלגה הדמוקרטית האמריקאית סניף של המפלגה הקומוניסטית הצפון קוריאנית. בעצם, לא. את הצפון קוריאנים הוא דווקא מחבב. טראמפ אמר ואחר כך גם צייץ שאם ישראל תאשר לחברות הקונגרס להיכנס בשעריה, זו תהיה "חולשה". רבע שעה אחר כך כבר הודיעה ציפי חוטובלי שהשתיים יישארו בחוץ. זו אכן חולשה.

כראש ממשלה, עשה נתניהו דברים טובים ועולל דברים רעים. כשנגיע, אם נגיע, לשלב הסיכומים, הנזק שגרם לתמיכה הדו־מפלגתית (bipartisan) של המערכת הפוליטית האמריקאית בישראל יככב בצמרת טבלת הדברים הרעים. דיפלומטים ישראלים ואמריקאים כבר אמרו שהצייתנות המהירה לציוצו של הנשיא והאיסור על כניסתן של חברות הקונגרס ארצה הם בגדר "הכרזת מלחמה" ישראלית על המפלגה הדמוקרטית. אני מקווה שהם מגזימים. המפלגה הזו תחזור לשלטון בוושינגטון במוקדם או במאוחר. הדמוגרפיה באמריקה עובדת חזק לטובתה. המשך החבלה במרקם העדין של התמיכה הדמוקרטית בישראל הוא לא טיפשות, בורות או אטימות, הוא פשוט פשע.

bencaspit5@gmail.com