מעניין אם שופטי בג”ץ, שאסרו את ההופעה של מוטי שטיינמץ בהפרדה כשהיא כמעט הסתיימה, צפו בקליפים של שיריו ביוטיוב. לא מטעמים משפטיים, סתם מסקרנות. יכול להיות שהחלטת בג”ץ תהיה דרישה לעשות הרצה לאחור, ריוויינד, של המופע האסור. עם זאת, שימו בצד רגע את ההתנגדות להפרדת נשים וגברים, והשאירו את הסקרנות האמנותית בלבד. כדאי לצפות בקליפים של השירים שלו כדי להבין הרבה דברים. בכלל, ראיתי בימים האחרונים כמה סרטים. למשל את סרטו האחרון של קוונטין טרנטינו “היו זמנים בהוליווד”. ראיתי גם סרט מופלא ששמו “יסטרדיי”, וצפיתי בכמה קליפים של מוטי שטיינמץ, שמכונה עומר אדם של המגזר החרדי, אבל אני מציע לקרוא למופעים שלו וודסטוק של המגזר החרדי, כי כל השבוע האחרון גם דיברו בלי סוף על אירוע מוזיקלי מנוגד ב־180 מעלות למופעי מוטי שטיינמץ: פסטיבל וודסטוק.

כל מי שדן בהופעה המופרדת בעפולה, חייב לצפות בקליפ לשיר “צאינה וראינה” של מוטי שטיינמץ, קליפ מצולם נפלא ומרגש, שמציג את העולם שממנו הוא בא, ובתוכו הוא והקהל שלו חיים מבחירה. נכון, הקליפ עושה אידיאליזציה לעולם הזה, אבל גם בצילומי וודסטוק יש אידיאליזציה של ההווי ההיפי וערכי האהבה החופשית והשלום העולמי.

“הנשמה בקרבי” של מוטי שטיינמץ הוא קליפ של שיר אחר, המתאר יום בחייו. עשוי טוב. אין סיכוי שיום בחיי יהיה דומה ליום בחייו, אבל הסרטון יכול להסביר את היופי שחרדים כשטיינמץ וקהלו מוצאים בהחלטות השגויות לדבוק בחוקים עתיקים שנראים לנו לעתים לא אנושיים.

לעולם לא אבין מה הקשר בין היהדות לבין הפרדה בין נשים וגברים, איך איסור נגיעה שייך לאמונה. לדעתי זה אפילו פוגם. מה שווה לי ללכת להופעה אם אני לא יכול לחלוק חיוך הנאה עם זו שלידי, או כמו שהיא תטען: מה שווה לי אם אני לא יכול להסביר לה כל הזמן את השירים. ההפרדה היא לדעתי הדרת גברים. מדובר באפס הנאה, אם אין נשמה קרובה לצדך לחלוק אותה.

מול הופעה מוזיקלית שמרנית כזו ניתן להעמיד את וודסטוק, אותם שלושה ימים שבהם נוגנה מוזיקה משובחת בלי הפרדה מכל סוג, אפילו בגדים נחשבו למחיצה קשוחה מדי במקרים רבים. כבר אז הייתי מסויג מלהיסחף באידיאליזציה של העולם הזה. אהבה חופשית היא אינטרס גברי, לדעתי, כי היא מקלה על גברים להשיג הנאות בלי מחויבות, על חשבון הנשים. זה מוצא ביטוי בסרט “שיער” שבו אחת הגיבורות הצעירות שמקיימת מערכת של אהבה חופשית עם חברי הקבוצה, נכנסת להריון. אז היא מנסה לבקש מהם, אחד־אחד, לקחת אחריות ולהיות לאבי הילד. כתף קרה, זה מה שהיא מקבלת. שובר לב. שיא האהבה החופשית, הסקס, הסמים והאנטי־מלחמה התקיים בחבורה היפית ששמה משפחת מנסון, שבה בנות החבורה הסקסיות והחופשיות רצחו את שרון טייט ואחרים. זה קרה לפני 50 שנה. זו גם התקופה שבה מתרחש הסרט החדש של טרנטינו. הסרט בונה סוף אחר מאשר המציאות המרה. זוהי היסטוריה דמיונית, וגם הסרט שהזכרתי קודם, “יסטרדיי”, הוא היסטוריה דמיונית כזו.

בוודסטוק קראו קריאות נגד מלחמת המגן בווייטנאם, אמריקה נטשה בסוף, וזה הסתיים בניצחון התוקפנים הקומוניסטים, שהוליד מחנות אימים לחינוך מחדש, הוצאות להורג, ומיליוני קורבנות שטבעו בים בבריחתם מן הגיהינום הקומוניסטי. טרנטינו משחזר בסרטו גם גילויי מחאה נגד המלחמה בקרב בנות משפחת מנסון הצעירות, הבזות למלחמת וייטנאם וקוראות לאחרים פשיסטים. אני בטוח שאלמלא הרצח, הן היו מוצגות כאידיאליסטיות של שלום ואהבה עד היום. פעם ראיתי סרט דוקומנטרי על משפחת מנסון שבו הצילומים החלו הרבה לפני הרצח. כל הצילומים המוקדמים האלה היו אידיאליזציה שלהם. ריקודים ופיתולי גוף צעיר מול השמש. אחרי הרצח, הבמאי השתמש בפוטג’ שכבר היה לו. הוא אומנם התכוון להציג את ההווי הזה כמרושע, אבל כבר אי אפשר היה לשנות את ההערצה שנשפכה מן המצלמה בעת הצילום.

יש מרחק בין האידיאלים החרדיים לבין אלה של וודסטוק, אבל בשני המקרים מדובר ביותר מדי אידיאלים ויותר מדי כפייתיים. טוב, אז איך הסרטים? ממליץ על “יסטרדיי”, יצירה מקורית מושלמת. חשוב שתצפו בקליפים של מוטי שטיינמץ כדי שתכירו את העם שלכם, ולגבי טרנטינו, ובכן, סליחה דניאלה, אבל כשיצאתי שמעתי אנשים בקהל מגדירים את ההגדרה המדויקת הזו: “מה? שלוש שעות בשביל רבע שעה?” הסרט אכן משעמם עד אותן דקות בסופו.