רגשות אשם מקננים בי על כך שאני מבזבזת את לילותי האחרונים בערנות מוחלטת מסיבה לא ברורה. כנראה התרגשות ממשהו אמורפי, אחרת אין לי הסבר לכך שלילותיה הלבנים והיפים של סנט פטרסבורג מפציעים אצלי בבית כמעט מדי לילה בשבועות האחרונים. אירועי הלילה הלבן שלא קיבלו אצלי אישור עירייה או משטרה, גרמו לי לקחת את עצמי בידיים ובמקום להילחם בתופעה - להצטרף אליה כמאמר המשפט המפורסם. כלומר, להתחיל לעשות משהו אפקטיבי שאני לא עושה ביומיום, דהיינו לא פעולה הקשורה להפעלת מחשב או מסך כלשהו. כי די, מאסתי. 
 

לילה אחד, בעודי שוכבת במיטה ומנסה לספור את סיבובי אלומת האור המסתובבת מאחד מאתרי הבנייה הסמוכים לביתי - שהפך לבור עצום ובו סוג של מגדלור שמאיר את עבודתו הדי רועשת של הטרקטור שחופר בשעות שבהן אין תנועה בכביש - החלטתי שאני צריכה לעשות משהו דווקא במטבח. הקמתי את עצמי לא לפני שהתקשרתי למוקד העירוני בשתיים לפנות בוקר כדי לדווח להם על אור מסנוור שנכנס לי דרך התריסים, גם כשהם סגורים. אני לא יודעת אם התייחסו אלי ברצינות או כעוד מוזרה תל אביבית שנדפק לה הראש. אבל ניחא. היה לי משעמם והחלטתי לגרור להרפתקה גם את המוקדנית המשועממת, שנשמעה די משועשעת מהשיחה. 

אני מבשלת. לא ברמה של אירוח והאכלת אנשים, לפחות לא כרגע. משמע, אני די חדשה בתחום. אני לא מגיעה מבית עם מה שמכונה תרבות אכילה, אלא עם תרבות קפה ופיצוחים. והדבר האירוני ביותר שיכול היה לקרות במשפחה שלנו זה שאת הקריירה שלי בכתיבה אתחיל דווקא בתחום האוכל. תרגום מתכונים מאנגלית היה העבודה הראשונה שלי. עד היום אני יודעת איך אומרים קורנית באנגלית, אבל לא מצליחה להבין את המידות. לפני 20 שנה לא היה נראה לי חשוב לדייק ממש במידות, גם במתכון. הסיפור נגמר בכך שאנשים היו שולחים מכתבים למערכת ומתלוננים שמשהו לא בסדר בטקסט. אז החליטו להעביר אותי לביקורת אוכל, בשנים שבמקרר שלי היו מעט מצרכים, שהסתכמו בחלב ובבקבוק מים. השאר, היסטוריה.
 

אז החלטתי שבמקום לישון, או לפחות עד שאקבל בחזרה את היכולת לישון, אני צריכה לעשות ניסיונות כדי להשתפר בכל מתכון שאינו דורש הפעלת מיקסר רועש מול הקיר המשותף עם השכנים. לבשל בשקט זה דווקא די נחמד. בלי הסחות דעת, בלי מוזיקה ברקע. רק אני והמחשבות שלי שמנותבות למשהו שיסתום לי את הרעב בצהריים. 
 

זה מתחיל בחיתוך דק ועדין של ירקות לסלט, שנדמה ומתחרה בגודל של עצמו מלילה ללילה, זה עובר בניסיונות לחקות מאכלים מאינסטגרם שנראים יפה בתמונות, ועוד כמה ניסיונות קולינריים שברובם לא היו עוברים את שלב האודישנים ב"מאסטר שף", אבל עוזרים לי לגבש טעם אישי והעדפות, לרכוש ניסיון שלא הכרתי עד עכשיו. ואולי אוכל להביא סוף־סוף מנות לאירועים ולא רק להיות טליה על היין. 

כשאני מתפלשת בבצק בסבלנות רבה, מודדת כמויות מדויקות (לשם שינוי התחלתי לדגול בדיוק) של המצרכים שצריכים להיכנס לבלילה ומקפידה על אזור סטרילי כמו שף במסעדת מישלן או מאמא במטבח מיוזע של מסעדת פועלים, אני עוצרת לרגע את שטף ההנאה של האני החדשה שעד לא מזמן לא ידעה בישול מהו, ומזכירה לעצמי את התפוח הבודד ביום שגזרתי על האני הישנה לאכול אי שם בתיכון במשך שלושה ימים כדי להוריד שלושה קילוגרמים מדומיינים שלא היו קיימים אלא בראשי בלבד. מי היה מאמין שהילדה שהסתובבה בבית עם סרט מדידה דבוק לגוף תתפלש בעסקי התענוגות של האוכל וגם תיהנה מזה.
 

קראתי פעם מאמר פסיכולוגי ששייך את עוצמת ההנאה מאוכל לאהבה עצמית, ליכולת שלך להתאהב ולאהוב. ליכולת שלך להעניק לעצמך משהו שמפטם את חשקייך, כשזה כמובן נעשה במידה. בשנים האחרונות לא רק שלימדתי את עצמי לאכול ולא לבלוע, לבחור ולא להתפשר, להחליט ולא להצטער אחר כך - גם לימדתי את עצמי ליהנות ולא לעצור באמצע, להפסיק להסתכל כל הזמן על השעון כי צריך לחזור הביתה בשעה מדומיינת על פי הפרוטוקולים של החיים המסודרים, לשתות בלי לצפות שזה יעלה לך לראש, ולהזמין עוד כוס ועוד אחת, אבל רק כי טוב ממש ולא כי רע. 
 

לימדתי את עצמי גם לאהוב. 

אני עדיין לא מאלה שמחפשות חשיבות יתרה באוכל, אלא אם כן מישהו מבשל לי אותו, ואז זו אהבה אמיתית. שם נחשפים נפשו, אהבתו ולבו, ואין יותר נפלא מזה. ותכלס, כל זה היה רק פרומו להגיד לכם את זה לכבוד ט"ו באב, אם כבר להיות אותנטיים עם התאריך. וכשמדובר באכילה בחוץ, אני יכולה ליהנות בדיוק באותה המידה ממסעדת פועלים בתחנה המרכזית הישנה כמו ממסעדת שף נחשבת.

אני מניחה שעוד מעט, כשיסתיים מופע הלילות הלבנים אצלי, אפסיק לחלום על בישולים ל־30 איש ואחזור להיות "טליה על היין". אולי אחזור גם לישון קצת. בינתיים אמשיך להתמסר לאוכל של אחרים, ובעיקר של מי שמבשל לי באהבה.