האם ההתמודדות עם ביקור חברות הקונגרס רשידה טליב ואילהן עומאר הייתה נכונה או שגויה? אחרי שהוצפנו באינספור פרשנויות, לכאורה התשובה יכולה להיות אחת משתיים: גרמנו לעצמנו נזק עצום ובלתי הפיך כשלא אישרנו להן כניסה, או לחלופין - פעלנו כגיבורים מול שתי עוכרות ישראל והכל נפלא.

בעידן הפייק ניוז וגניבת הדעת הסיסטמטית, גם במקרה הזה נפלנו לפח הוויכוח הדוגמטי, שבמסגרתו הבעיה האמיתית אינה מטופלת, אלא מנוצלת כדי ״להוכיח״ שהצד הפוליטי שלי ״צודק״; ויכוח שבמקום לפתור בעיות מעמיק אותן, כי התשובות הנכונות אינן מצויות בקצוות, ולכן אנחנו מפספסים שוב ושוב את האמת. במקרה הזה, האמת השורשית, העומדת לפתחנו כבר תקופה, היא התרחקות ישראל מיהדות ארצות הברית. פעם היה שילוב אינטרסים מוחלט בין שתי הקהילות היהודיות הגדולות בעולם, אבל היחסים אינם כפי שהיו. למה?

הסיבות מרובות, אבל בגדול, הקיטוב בין השמרנים לליברלים בארצות הברית גדל בשנים האחרונות, והאג׳נדה האנטי־ישראלית (או הפרו־פלסטינית) שאומצה על ידי חלק מאמצעי התקשורת הליברליים ופשטה בקמפוסים, שיקפה במשך תקופה ארוכה זווית מאוד מסוימת של הסכסוך, שלפיה ישראל ״רעה״ והפלסטינים ״מסכנים״. ישראל לא הצליחה להעמיד תקשורת ישירה ומדויקת בפני יהודי ארצות הברית, שהם ברובם דמוקרטים, ובהיעדר מידע אחר, קשה להאשים רק אותם בכך שהפנו לישראל את גבם. 

נוכח הזמנים המשתנים, במקום להשקיע יותר משאבים בהסברה, ישראל עשתה את ההפך. היא ויתרה. לאורך קדנציה שלמה לא מונה שר חוץ, סגנית השר התגלתה כנטל ולא כנכס, תקציבי המשרד הידלדלו ומשאבינו הדיפלומטיים יובשו. בכל פעם שעלתה טענה על יחסי החוץ, הממשלה מיהרה לנפנף ביחסים המופלאים עם טראמפ. בתגובה, המקטרגים גימדו את חשיבות היחסים עם טראמפ, אבל האמת נמצאת באמצע. יחסינו עם כל נשיא אמריקאי, כולל טראמפ, חשובים מאוד. הם פשוט לא חזות הכל. כך כיסה הוויכוח הקוטבי המטומטם על האמת המצערת גם הפעם, והבעיה המשיכה להחריף מתחת לצעקות הריקות. 

קשה לקבוע אם ישראל נהגה בחוכמה נוכח ביקור הטינוף המתוכנן של עומאר וטליב. בגלל שמטרתן היא קמפיין קידום BDS, בפני ישראל עמדו שתי אפשרויות גרועות - למנוע את כניסתן ולחטוף יח״צ שלילי, או לאפשר את כניסתן ולחטוף יח״צ שלילי. תמיד קל להגיד שהאפשרות שלא נבחרה הייתה עדיפה מכיוון שלא ניתן להוכיח זאת.

אבל הבעיה האמיתית אינה עומאר וטליב, אלא הצורך הבוער לשקם את היחסים עם יהודי ארצות הברית. מי שרוצה לשמור על חוזקו של העם היהודי אינו יכול לוותר בגאוותנות על הקשר הזה, שכולנו חלשים ופגיעים יותר בלעדיו. המטרה היא למצוא את הדרך לשמור על יחסים טובים עם הנשיא טראמפ, מכיוון שזהו אינטרס ישראלי, ובמקביל לפעול במלוא המרץ כדי לגשר על הפערים התפיסתיים מול הקהילה היהודית, כי גם זה אינטרס ישראלי. אי אפשר להקריב את אחת המטרות עבור השנייה, ומי שעושה זאת גורם נזק כבד למדינה ולביטחונה.

הפיצול בין שתי הקהילות היהודיות המרכזיות בעולם אינו משרת את השמרנים או את הליברלים, את הימנים או את השמאלנים. הוא משרת רק את האנטישמים והאנטי־ישראלים. לא משנה איזו ממשלה תהיה כאן אחרי הבחירות, אחת ממשימותיה היא לחדול מהרטוריקה הקוטבית ולאחות את הקרע בין שתי הקהילות. עד אז, כל שנותר כרגע הוא להתנחם בדבריה של ננסי פלוסי, יו״ר בית הנבחרים: ״לא ניתן לחולשה של טראמפ ונתניהו לפגוע ביחסים ארוכי השנים בין ישראל לארצות הברית״. המזל שלנו, אם כן, הוא שהיחסים העכורים עם חלק מהדמוקרטים מיוחסים לנתניהו ולטראמפ, וששניהם זמניים.