"על הזכות להפגין למדת?", שאלתי אותו, "כי זה מה שחשוב. שתדע שאתה יכול לחולל שינוי. שזו לא רק זכות אלא גם חובה אזרחית". הוא הרים אלי מבט ומבעד לריסים הצפופים שלו אמר: "זכות? איפה את חיה? תראי מה עושים לאנשים שיוצאים להפגין". אני די בטוחה שזיהיתי שם גיחוך, או אולי ייאוש. וייאוש בעיניים של בן 17.5 זה לא פחות מייאש מייאוש בגיל אחר. אולי יותר.
בראיון לקראת קורס קצינות נדרשתי, בין היתר, למנות את מלחמות ישראל. אז שיננתי בפני הקצינה הצעירה והנחושה שראיינה אותי: "מלחמת העצמאות, מלחמת סיני, ששת הימים, ההתשה, יום כיפור ולבנון. וכמובן לא נשכח גם את מלחמת המפרץ. זה היה ממש לא מזמן".
אני גם רוצה להגיד לו שיכול להיות שהתוצאות המיוחלות לא הגיעו, אבל חלק מההפגנות הפכו לגורם מאחד ומלכד שבעקבותיו קבוצות שלמות יכלו לעשות מעשה. התחילה להיווצר מנהיגות. אבל גם זה יהיה שקר.
אני רוצה להגיד לו שהפגנה נבחנת בזה שהצליחה לשנות את מציאות החיים. עוד מבחן הוא בשאלה אם ההפגנה הצליחה לייצר קבוצה בעלת מאפיינים ולא מדובר בבודדים שנאבקים על אמונתם. אבל הוא, כמוני, מביט בהתפוררות החברה שלנו לשבטי שבטים וקבוצות קטנות וקנאיות – מכל כיוון של המפה הפוליטית.
את השמות סמי אלקלעי או אמיר השכל וחבריהם הוא לא שמע בבית הספר. גם במהדורות החדשות ממעטים לדווח עליהם. כל שבוע הם מתייצבים בשקט ובכאב להפגין. חלק במסגרת מחאות יחיד בצמתים ברחבי הארץ, חלק בכיכר פריז, חלק בכיכר גורן. אפשר להסכים איתם ואפשר שלא, אבל אי אפשר להתעלם מכך שהם כבר מזמן יכלו להפקיד את המאבק על המדינה שהם אוהבים לילדים שלהם או לנכדים.
כולם שומרות ושומרי חוק – בנות ובני גיל המדינה או קצת יותר, צעירים ממנה בעשור או שניים. לכולם יש משפחות, קריירות מפוארות ותחביבים: מיילדת, תא"ל במיל', אשת הייטק, האחד רופא ילדים, האחר טייס, אחד איש שיווק מוערך וכן הלאה. הם לא יושבים ומיירטים מהמקלדת בבית. הם קמים וזועקים את מה שיש להם לומר, כמו שלימדו אותם בשיעורי אזרחות, וכמו שהמציאות חרתה להם בלב.
כולן וכולם בגיל הסבתא והסבא של הילד הזה, שצמח להיות נער חכם שלא מבין הרבה מה יצא לו משיעורי האזרחות. אז תכיר, בן שלי, רגע לפני שאתה עולה על מדים והולך לשרת את המדינה הזו באהבה. תכיר את סמי, סיגלית, שולה, עופרה, תמר, יהודית, בילי, אמיר, דני, שלום וחבריהם. הם שיעור האזרחות החשוב באמת.
התרעות פיקוד העורף