הכותרות שוב נחלקו השבוע לשניים. חלקן ביטאו זעזוע  מציוצו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, שלפיו יהודי שמצביע למפלגה הדמוקרטית (כלומר 70% מיהודי ארה״ב) סובל מחוסר ידע או מחוסר נאמנות, ובכך עורר את הוויכוח האנטישמי הנושן לגבי נאמנות יהודית. השאר הזדעזעו מהאמירות של אילהן עומאר ורשידה טליב, חברות הקונגרס המוסלמיות שפועלן הציבורי מתמצה בהכפשת ישראל, שלשיטתן אינה דמוקרטיה או בעלת ברית ונהנית מתמיכת ארה״ב בשל כספי יהודים, שכידוע שולטים בעולם ומהפנטים ממשלים. 
 

אנחנו חיים בתקופה שבה אדם אינו בעד או נגד אנטישמיות, אלא יכול למצוא את עצמו זועם על אנטישמיות מסוג אחד ומסנגר על אנטישמיות מסוג אחר, כנגזרת מהמחנה הפוליטי שאליו הוא שייך. מה בדיוק ההיגיון בכך?
 

הלוואי שאפשר היה להאשים את החום והלחות של אוגוסט, אבל לא בחודש החם והמעיק הזה טמונה הסיבה לכך שהגדרות השמאל־ימין הישנות שהתפלגנו על פיהן כבר אינן יוצרות שום רצף קוהרנטי. בכל הקשור לעומאר ולטליב, כמות הסתירות הפנימיות היא בלתי סבירה.
 

כתבת ״הארץ״, לדוגמה, צייצה השבוע את ביקורתה הנוקבת על ״מהלך ההסברה הגרוע בתולדות ההיסטוריה״, כאילו מניעת כניסתן של השתיים לישראל גרמה לכל הפריים־טיים בארה״ב להתמלא באייטמים על הכיבוש. אלא שגם אם נצא מתוך הנחה שהערה זו נכונה - הרי צוות ״הארץ״ פועל ככל יכולתו כדי לגרום לכל העולם ואשתו לדבר כמה שיותר על עוולות הכיבוש האיומות. אז ממתי בדיוק מפריע לו אם ההסברה הפרו־ישראלית גרועה? הרי ככל שהסברת ישראל גרועה יותר, כך נבחרת העיתון מממשת יותר את האג׳נדה שלה. מילא יושרה, אבל קצת רצף הגיוני בטענות מעולם לא הרג אף אחד.
 

גם כתב ״ישראל היום״ לא גילה קוהרנטיות מוצקה כשפרסם בשמחה תמונות פייסבוק של תושבי הכפר של סבתה של טליב, מגונדרים בחליפות ובתספורות עדכניות ומוקפים וילות גרנדיוזיות ומכוניות ב.מ.וו. כדאי להחליט: האם ראוי שרמת המחיה הפלסטינית תעניין אותנו או לא? והאם רמת המחיה של הפלסטינים היא באחריותה של ישראל ולפיכך מקור לגאווה, או שמא באחריותה של הרשות הפלסטינית, שאינה עושה די לרווחת תושביה? משונה שבצד הימני של המפה מתעורר עניין במצב ההומניטרי של הפלסטינים רק כשרוצים להוכיח שמישהו שיקר, אבל העמדה העקרונית אינה ידועה. 
 

נדמה שכבר אין שום ידיעה חדשותית שמקבלת התייחסות עניינית מחובבי האג׳נדות, שכל כך הסתחררו בניסיון להוכיח שהם הכי צודקים בעולם, עד שהפסיקו לראות שיש לא מעט נושאים שהם מסכימים עליהם. ראו, למשל, את השופט אלכס שטיין, הידוע בכינויו ״השמרן הימני המסוכן שאיילת שקד מינתה לבית המשפט העליון״. בניגוד לסטיגמות, הוא חתם השבוע על פסק דין נגד חברה שסירבה למכור מקרקעין לערבים בפסגת זאב. מתברר שגם בימין וגם בשמאל חשבו שפסק הדין הוגן, ובכל זאת מצאו על מה לריב. 
 

ההזויים משמאל הפטירו משהו על כך שמזל שאפליה עדיין אסורה במדינתנו הגזענית, ומטושטשי הימין צהלו בפני מתנגדיהם - אמרנו לכם שהוא לא מסוכן? תכלס, שני הצדדים היו מרוצים, כי תוצאות ההחלטה היו צודקות ואנושיות. אז על מה הוויכוח בעצם? לא חשוב, העיקר להציג איכשהו עמדות מנוגדות.
 

כאשר מתעקשים לדבוק בהגדרות השמאל־ימין, שהתעוותו עם השנים, מגלים שלא העקרונות מובילים את הוויכוח, אלא היריבות. העיקר להוכיח שהצד השני טעה, גם במחיר רצף טענות נחושות שסותרות לגמרי זו את זו.
 

מהי התשובה, למשל, על השאלה הפשוטה לגבי עמדת הליכוד בענייני זכויות להט״ב? שר המשפטים אמיר אוחנה שיתף השבוע סרטון שבו נראה אביגדור ליברמן עם הרב שמואל אוירבך, לכאורה הוכחה ש״ליברמן הוא הומופוב מהזן הישן, ולימנים ליברלים אמיתיים יש רק כתובת אחת בבחירות - הליכוד״. ציוץ נחמד, אבל איך זה בדיוק מסתדר עם הנדר הנצחי ללכת באש ובמים עם המפלגות החרדיות, השותפים הטבעיים, שונאי הלהט״ב? כאשר מה שמניע את הכל הוא רק הריב, אין צורך בהיגיון.
 

נרטיבים חסרי פשר
 

הימנים הדוגמטיים הפכו למומחים באיתור כשלים לוגיים באג׳נדות השמאל, ושמאלנים משיחיים הפכו למומחים באיתור היגיון קלוקל באמירות אנשי ימין. אך בשני המחנות המיושנים כבר אין היגיון, והרטוריקנים הפכו עיוורים כלפי עצמם. השבוע הדליף גורם בליכוד כי מתגבשת יוזמה לעידוד הגירה מרצון לתושבי עזה, בתנאי שיש מדינות שמוכנות לקלוט אותם. אנשי שמאל מיד קפצו בזעם וגינו את יוזמת ה״טרנספר״. אבל בהזדמנויות אחרות הם מקוננים על כך שעזה הפכה לבית הכלא הגדול בעולם, המחזיקה שני מיליון אסירים. אז מהי העמדה העקרונית מעבר לרצון להיכנס בליכוד? האם צריך לאפשר לתושבים שהפכו לשבויים של חמאס להגר, או שחייבים להשאיר אותם שם?
 

מרוב רצון להתקוטט, התמכרנו לנרטיבים חסרי פשר והפסקנו לדבר גם על העובדות וגם על הערכים. כך כולם פיהקו כששופטי העליון הפכו השבוע את פסיקת המחוזי, וקבעו שהמחבל מוחמד זיאדה לא יוחזר לכלא לריצוי 14 שנים נוספות. זיאדה ריצה בעבר 26 שנות מאסר על עבירות ביטחוניות, שוחרר בעסקת שליט והורשע לאחרונה באלימות נגד נשות משפחתו. בחור זהב, אין מה לומר. אבל נדמה שהעניין היחיד שיש לנו במעלליו הוא פוליטי. איש בימין לא ראה צורך להתייחס לפשיעתו, כי היא אינה על רקע ביטחוני. מנגד, מסתבר שעקב היותו פלסטיני, זכויותיהן של נשות משפחתו המוכות אינן מעניינות ארגוני נשים או ארגוני זכויות אדם. 
 

אוגוסט נחשב לעונת המלפפונים, ואולי זה זמן טוב לחשוב ולעשות אתחול מחדש. כששני המחנות פועלים לפי ההגדרות המיושנות, אנחנו נפגעים כאומה, כי הרטוריקה הישנה אינה מאפשרת להתמודד באופן נכון עם אתגרים ובעיות. אם לחזור לאנטישמיות - מי שמתעלם מאמירתו של טראמפ כדי ליישר קו עם המחנה, מאפשר לו להפוך את ישראל לכלי ניגוח פוליטי ולגזול ממנה את התמיכה הדו־מפלגתית שהיא נכס ענק שלה מאז קום המדינה. באותו אופן, מי שמצדד בחברות קונגרס שנגועות בדעות של תרבות המטפחת אנטישמיות כשיטה, אינו ״סובלני״ או ״מקבל את האחר״, אלא מאפשר לשוליים הקיצוניים בארה״ב לפגוע במרקם היחסים של שתי המדינות. ברגע שאנחנו נתקעים בין שתי הגדרות מעוותות אנחנו מפסידים ולא משנה מי ״ינצח״ בקרב. למה? כי גם צידוד עיוור בטראמפ וגם גיבוי חברות הקונגרס הרדיקליות מחליש אותנו ומרחיק אותנו מיהודי ארה״ב.
 

עם כל הכבוד לפוליטיקה, יש בסך הכל 15 מיליון יהודים בעולם, וכל מי שמלבה שנאה פנימית בין היהודים לבין עצמם אינו מקדם שום אג׳נדה קדושה אלא פוגע בחסינות שלנו כעם.

tguvot@maariv.co.il