קיץ 2019 בגבול עזה עובר עד כה בשקט יחסי, בטח בהשוואה לאימה ולתופת של אביב וקיץ 2018. במוקד התקריות האלימות ורוויות הדם שהחלו במרץ 2018 עמדו ההפגנות של עשרות אלפים על הגדר, ניסיונות חדירה לישראל ועפיפוני התבערה ובלוני הנפץ שהבעירו את שדות עוטף עזה והנגב הצפוני. מאז נהרגו קרוב ל־300 פלסטינים, לא מעט מהם ילדים ונערים. מספר הקורבנות בישראל הסתכם בשני חיילים וארבעה אזרחים.
 

אבל זהו שקט מתעתע ושברירי שמאיים להתפרץ - גם בגדה. ממשלת ישראל קונה אותו בכסף. עזה נהנית מסיוע של כ־2.5 מיליארד שקל בשנה. קטאר העבירה בשנה האחרונה בכל חודש 25 מיליון דולר, ובסך הכל יותר ממיליארד שקל. תחילה הועבר הכסף במזוודות, וכעת לרוב בהעברות בנקאיות. 10 מיליון דולר מהסיוע הקטארי החודשי מממנים רכישת סולר להפעלת תחנת החשמל בעזה, והשאר, כ־15 מיליון דולר, משמשים כסיוע למשפחות נזקקות (כ־100 דולר למשפחה) ולמה שמוגדר "מיזמים הומניטריים", ובלשון פחות מכובסת - עבודות דחק יזומות.
 

בנוסף מימנה ערב הסעודית כמה פעולות צדקה, שעלותן מסתכמת בעוד כמה עשרות מיליוני שקלים בשנה. זה כלל את הטסתם, הלנתם והענקת קצבה לכ־500 עולי רגל לחג' במכה, בעיקר בני משפחות שיקיריהן נהרגו על ידי כוחות הביטחון של ישראל או בפיגועי טרור, וכן אספקת ראשי בקר וצאן לרגל הרמדאן. מפעלות הצדקה לא עברו בלי שערוריות, כשהתברר כי מקורבים לראשי חמאס, כולל בני משפחה, גנבו כבשים ועזים ומכרו אותם, או שהשתחלו לקבוצות עולי הרגל. גם הרשות הפלסטינית, על אף מצוקתה הכספית, ממשיכה להזרים בכל חודש 100 מיליון שקל לתפעול תחנת הכוח בעזה ולתשלום המשכורות של פקידיה ברצועה.
 

כעת עומד על הפרק מיזם גדול שנועד לשפר במקצת את איכות חייהם של יותר משני מיליוני תושבי עזה. לאחר שנים של דיבורים, במיוחד מאז מבצע צוק איתן ב־2014 - שהשבוע ימלאו 5 שנים לסיומו - יפרסם האו"ם בחודש הקרוב מכרז בינלאומי להקמת מפעל להתפלת מים בדיר אל־בלח. עלותו נאמדת ב־650 מיליון דולר, ובנייתו תימשך עד ארבע שנים. הכסף הובטח כבר בוועידת המדינות התורמות שהתכנסה לפני כמה חודשים בבלגיה. התורמים הם הבנק העולמי, האיחוד האירופי, קטאר ועוד כמה מדינות.
 

כל הצעדים האלה מקילים במעט את המצוקה והסבל של תושבי הרצועה. השינוי החשוב ביותר הוא אולי בתחום אספקת החשמל. יש לזקוף אותו בעיקר לזכותו של האלוף כמיל אבו רוקון, ראש היחידה לתיאום פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש). מיד עם כניסתו לתפקיד לפני כשנה וחצי הוא התעקש כי יש להעמיד את הגדלת תפוקת החשמל בראש סדר העדיפויות לבלימת האסון ההומניטרי בעזה. ואכן, מאז מורגש שיפור מסוים. למרבית בתי האב בעזה יש חשמל כ־12 שעות ביממה, וזאת בהשוואה לשלוש־ארבע שעות בלבד לפני כשנה. כמובן שבכירי חמאס וראשיו והקרובים לפטמות השלטון לא סובלים ולא סבלו אף פעם ממחסור, גם לא בחשמל. בבתיהם יש גנרטורים שפועלים מסביב לשעון.
 

לעזה יש שני מקורות אנרגיה. כ־120 מגה־ואט ביום מסופקים על ידי חברת החשמל הישראלית, והשני הוא מייצור עצמי של בין 60 ל־90 מגה־ואט ביום בתחנת הכוח בעזה, שמופעלת בסולר הנרכש מכספי הסיוע מקטאר והרשות הפלסטינית. 
 

אספקת החשמל בעזה יכולה הייתה לגדול בעוד כ־25% - כ־50 מגה־ואט - אם מצרים הייתה עומדת בהתחייבותה לעשות זאת. לפני כחמש שנים שכנעה מצרים את הליגה הערבית כי אם תפטור אותה מתשלום דמי חבר, היא תספק בתמורה חשמל לעזה מתחנת הכוח באל־עריש. מאז לא הגיע ואט אחד ממצרים לעזה. בכל פעם היו למצרים סיבה או תירוץ אחר. פעם אלה היו החבלות שגרמו הטרוריסטים של דאע"ש סיני בקווי המתח, ופעם היו אלה נימוקים טכניים אחרים. מה שברור הוא שלבה של מצרים, כמו של רוב המדינות הערביות, ערל למצוקת העזתים. מה עוד שממשלת מצרים לא מסתירה את עמדתה שהיא אינה רוצה שום זיקה לעזה. 
 

הגידול באספקת החשמל ניכר לא רק אצל בתי האב בעזה. הוא גם משפיע על צמצום האבטלה. יותר חשמל פירושו שיותר מפעלים ובתי מלאכה יכולים לעבוד יותר שעות ולהעסיק יותר עובדים. ואכן לפי נתוני המתפ"ש, האבטלה שם ירדה בממוצע מ־52% ל־46%. אך שיעור האבטלה בקרב הצעירים הוא עדיין עצום - כ־70%.

  

 # # #
 

למרות השיפור המשמעותי בתחום האנרגיה, עזה ממשיכה להיות אחד המקומות העניים והאומללים עלי אדמות. שיעור צפיפות האוכלוסין בה הוא מהגבוהים בעולם - 5,400 איש לקמ"ר. מצבה הקשה ניכר כמעט בכל תחום: הכנסה ירודה לנפש, אבטלה עצומה, תחלואה גבוהה, מערכת בריאות קורסת וריבוי טבעי גדול. 
 

ביטוי נוסף למצוקה הוא בסוגיית המים. אלמלא אספקת המים מישראל - בשלושה קווים - לא היה לעזה שום מקור מים נקי. ישראל, באמצעות חברת מקורות, מספקת לעזה כ־70 מיליון קוב לשנה. רוב המים ברצועה אינם ראויים לשתייה. הם רוויים במלח שחדר מהים לאקוויפר החוף בשל שאיבת יתר. לכך יש להוסיף גם את הזרמת השפכים לים ולקרקע המחלחלים למי התהום, ומזהמים גם את חופי דרום ישראל ושטחים בעוטף עזה. 
 

כמעט בכל בית ברצועה יש שני ברזים. אחד למי שתייה והשני למי מלח, שבהם משתמשים לשטיפת כלים או לניקוי כללי. מבקרים זרים המזדמנים ללון בבתי המלון המועטים בעזה מספרים כי לאחר שהתקלחו, גופם עטה שכבת לובן של מלח.
 

אם לא די בכל אלה, בשבועיים האחרונים חלה התפתחות נוספת שעלולה לערער את השקט היחסי. חברת החשמל הישראלית זכתה בשני פסקי דין בעתירות שהתנהלו בבג"ץ, המתירות לה, בהיותה חברה עסקית, לפעול לגביית חובותיה של חברת החשמל המזרח ירושלמית והרשות הפלסטינית, ובפועל גם מעזה. חובות אלה מסתכמים בכ־2 מיליארד שקל. מחברת החשמל נמסר לי כי החברה נחושה לגבות את החוב, שלטענתה הולך ותופח בכל יום. מקור בחברה הדגיש כי מכיוון שהיא לא תוכל לגבות את החוב הלכה למעשה, כל מה שנותר לה הוא לנתק את עזה מאספקת החשמל, והיא לא תהסס לעשות זאת. בינתיים טוענת הרשות הפלסטינית כי ישראל העבירה לה שני מיליארד שקלים ובכסף זה החזירה את חובותיה לחברת החשמל. בישראל מכחישים. 
ברור שהממשלה לא תרשה לה לעשות זאת מסיבות מדיניות ומשיקולים הומניטריים, אך לפתחם של יחסי ישראל־עזה נוצר עוד משבר, שעלול לפגוע באחד משסתומי הביטחון המרכזיים שממתנים את הרצון לחידוש העימות הצבאי - אנרגיה.

# # # 

לא צריך להיות מומחה גדול כדי להבין שעזה היא מקום שממאיס את עצמו על חלק גדול מהאוכלוסייה. מן הסתם, לא מעטים היו רוצים לעזוב. השבוע טרח גורם מדיני במשרד ראש הממשלה לגלות כי כ־35 אלף בני אדם עזבו בשנה האחרונה את הרצועה. אגב, במתפ"ש מדברים על מספר קטן יותר, כ־20 אלף. כך או כך, הגורם גילה כי המטה לביטחון לאומי (מל"ל) בראשות מאיר בן שבת עושה מאמצים לעודד את ההגירה מעזה, ואף מוכן להעניק מענק כספי ולארגן הסעות מאורגנות לנמלי התעופה של ישראל, למי שיסכימו להגר. 
 

לפי הגורם, ישראל פנתה לכמה מדינות ערביות, אך אלה לא גילו נכונות לקלוט את הפלסטינים.
 

סיפור ההגירה הזה הוא ביטוי מובהק לתת־המודע הישראלי, ובוודאי של הימין, שהיה רוצה להתעורר יום אחד בלי פלסטינים. זה כמובן חלום בהקיץ. הוא מזכיר ניסיון דומה שעשה הממשל הצבאי מיד לאחר מלחמת ששת הימים כשניסה לעודד הגירה מעזה, בעת שהתגוררו בה רק כ־350 אלף איש. מערכת הביטחון הגתה אז תוכנית סודית: היא רכשה כרטיסי טיסה למהגרים, הבטיחה להם תמריצים כספיים והטיסה אותם למדינות בדרום אמריקה, בלי לתאם זאת עם הממשלות המקומיות. כמה מאות נענו להצעה. המבצע הסתיים בכישלון ובאסון: שלושה צעירים פלסטינים זועמים, שהבינו כי רומו ושההבטחות שניתנו להם לא יקוימו, נכנסו במאי 1970 לשגרירות ישראל באסונסיון וניסו להתנקש בשגריר בפרגוואי משה וייזר ורון. במקומו הם הרגו את מזכירתו עדנה פאר. ממשלת ישראל ייחסה את הרצח לאחד מארגוני הטרור הפלסטיניים, והפרשנות הזו מופיעה עד היום באתר הרשמי של משרד החוץ, אף שהיא אינה נכונה. השלושה לא היו בשליחות מטעם ארגון כלשהו, אלא פעלו על דעת עצמם. כפי שקורה היום ברוב פיגועי הטרור בגדה.
 

תוכנית עידוד ההגירה לא תצלח גם הפעם, מכמה טעמים. ראשית, יש בעולם אווירה של חוסר רצון ועוינות לקלוט מהגרים ופליטים. שנית, גם אם נתוני המל"ל (ולא המתפ"ש) נכונים, הרי 35 אלף בשנה הם פחות מקצב הריבוי השנתי בעזה, שעומד על 3%. בכל יום נולדים בעזה כ־160 תינוקות, ומתים כ־60. ואם כבר יש רצון להגר, הוא בא משורות צעירים משכילים ומשפחות אמידות יחסית, שיכולות לממן זאת. רק בשנה האחרונה עזבו את עזה כ־200 רופאים. לא מעטים מהם עברו לטורקיה, ומשם, בעזרת מבריחי גבולות או בדרכים חוקיות, מנסים לעבור למדינות אחרות באירופה. כך שגם אם קצב ההגירה יגבר, המצוקה לא תיפתר ובעזה יישארו העניים.

# # #
 

"שם המשחק כיום הוא ללא ספק כלכלה. המשבר הכלכלי המחריף עלול להקרין על המצב הביטחוני", אמר לי אל"ם (במיל') מיכאל מילשטיין, בעבר ראש הזירה הפלסטינית בחטיבת המחקר באמ"ן, וכיום ראש פורום לימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת תל אביב.
 

לדבריו, המצוקה הכלכלית שכה התרגלנו אליה אינה נחלת עזה בלבד. מתחילים לראות את סימניה גם בגדה. זה נובע בעיקר מהחלטת ישראל לקזז חלק מכספי המסים על סחורות ושירותים שהיא גובה מהרשות הפלסטינית, כסנקציה על הקצבאות שהרשות משלמת למשפחות מחבלים. בעקבות ההחלטה הישראלית, החליטה הרשות שלא לקבל את כל כספי המסים השייכים לה. הסכום נאמד ב־600 מיליון שקל לחודש, כמחצית מכלל תקציב ההכנסות שלה. התוצאה היא שהתשלומים למשפחות המחבלים - טאבו פלסטיני שאיש לא יעז לגעת בו - נמשכים, ואילו המשכורות לעובדי הציבור נחתכו ב־40%־50%. כוח הקנייה של הפלסטיני בגדה קטן, הכלכלה מקרטעת והמיתון בפתח. 
 

גם החלטת קטאר להעניק מענק והלוואה בסך של 300 מיליון דולר אינה יכולה לפצות על אובדן ההכנסה הדרסטי. ראש השב"כ נדב ארגמן מנסה שוב ושוב במפגשיו עם אבו מאזן וראשי הרשות למצוא פתרון יצירתי, אך נדמה שמשימתו קשה כמו לרבע את המעגל.
 

ארגמן ורבים שעוסקים בנושא מבינים שמצוקה כלכלית היא מתכון לטרור, במיוחד בקרב צעירים. שני פלסטינים בני 14 נורו החודש למוות כשתקפו בסכינים שוטרים באחד משערי העיר העתיקה בירושלים. ואכן, מדגיש מילשטיין, "סדרת הפיגועים האחרונה באיו"ש - אך גם בעזה - מהווה תזכורת לאתגר הדור הצעיר רווי התסכול במערכת הפלסטינית. הרוב המוחלט של מבצעי הפיגועים הם צעירים סביב גיל ה־20 שפעלו לבד או בחוליות בודדות, בהשראה כללית של ההתרחשויות ולא במסגרת ארגון ממוסד שאכוון אותם".
 

פיגועי הטרור האחרונים בגדה - דריסה וסכינאות - מזכירים את המודל שאפיין את אירועי 2015 בגדה וזכו לכינוי "אינתיפאדת הבודדים" או "אינתיפאדת הסכינים". זעמם ותסכולם של הצעירים מופנה גם להנהגות הרשות וחמאס, אך פעולותיהם מכוונות נגד ישראל. 
 

הערכות השב"כ ואמ"ן הן שלרשות - למרות מצבה הקשה, איומיה להפסיק את שיתוף הפעולה והתיאום הביטחוני עם ישראל וההתעסקות בשאלת היורש לאבו מאזן - אין רצון לצאת לסיבוב חדש של מלחמה. גם הנהגת חמאס אינה מעוניינת בכך. היא אפילו מנסה למנוע זאת ממה שמכונים "הארגונים (הסלפיים) הסוררים", שלא סרים למרותה. אבל בה בעת, הזרוע הצבאית שלה, ממפקדותיה בעזה, בטורקיה ובלבנון, ממשיכה לעודד פיגועים בגדה. "ולכן", מוסיף מילשטיין, "פיגוע אחד עלול לדרדר במהירות להסלמה".

# # #
 

במציאות נפיצה שכזו ממשיכה ממשלת נתניהו כאילו לא קורה כלום. הסובלים העיקריים בישראל מגישה זו הם מאות אלפי אזרחים בעוטף עזה, הנתונים לחסדי חמאס וגחמותיו. הארגון מכתיב לרוב מתי לשגר רקטות או להטיס בלונים. הוא שולט בקצב האירועים ויוזם, וישראל רק מגיבה. גם זה בקושי. 

כך לדוגמה, כפי שכבר פורסם פה, הממשלה ומערכת הביטחון כה אדישות לתושבי הדרום עד שהן אפילו אינן טורחות לפתח מערכות לייזר ליירוט בלונים, אף שהידע והטכנולוגיה קיימים. ממשלת נתניהו מתנהגת כך לא בגלל השקט היחסי (והמתעתע), ולא רק בגלל מערכת הבחירות. זה נובע מתפיסת העולם והאידיאולוגיה של נתניהו, שאומנם אינו מעוניין במלחמה ובכיבוש הרצועה, אך פועל מתוך כוונת מכוון להמשיך לפצל בין הגדה לעזה, לסכסך בין חמאס לרשות, לא להסיר את המצור מעל עזה, ומעל לכל לדחות כל הצעה לחידוש המו"מ. נתניהו וממשלתו מאמינים שהסטטוס קוו הזה בעזה ובגדה יימשך לנצח, ושהם יוכלו לשבור את רוחו של העם הפלסטיני ולהכניעו. הם אינם רוצים אנרכיה בגדה ובעזה, הם רוצים שיהיו שם כתובות ברורות בדמות חמאס ורשות מוחלשים. 
 

הבעיה היא שגם לחלשים יש מתישהו סף שבירה, שבו הם אומרים לעצמם, כמו שמשון, "תמות נפשי עם...".

melmanyossi1950@gmail.com