הגידול באספקת החשמל ניכר לא רק אצל בתי האב בעזה. הוא גם משפיע על צמצום האבטלה. יותר חשמל פירושו שיותר מפעלים ובתי מלאכה יכולים לעבוד יותר שעות ולהעסיק יותר עובדים. ואכן לפי נתוני המתפ"ש, האבטלה שם ירדה בממוצע מ־52% ל־46%. אך שיעור האבטלה בקרב הצעירים הוא עדיין עצום - כ־70%.
תוכנית עידוד ההגירה לא תצלח גם הפעם, מכמה טעמים. ראשית, יש בעולם אווירה של חוסר רצון ועוינות לקלוט מהגרים ופליטים. שנית, גם אם נתוני המל"ל (ולא המתפ"ש) נכונים, הרי 35 אלף בשנה הם פחות מקצב הריבוי השנתי בעזה, שעומד על 3%. בכל יום נולדים בעזה כ־160 תינוקות, ומתים כ־60. ואם כבר יש רצון להגר, הוא בא משורות צעירים משכילים ומשפחות אמידות יחסית, שיכולות לממן זאת. רק בשנה האחרונה עזבו את עזה כ־200 רופאים. לא מעטים מהם עברו לטורקיה, ומשם, בעזרת מבריחי גבולות או בדרכים חוקיות, מנסים לעבור למדינות אחרות באירופה. כך שגם אם קצב ההגירה יגבר, המצוקה לא תיפתר ובעזה יישארו העניים.
הערכות השב"כ ואמ"ן הן שלרשות - למרות מצבה הקשה, איומיה להפסיק את שיתוף הפעולה והתיאום הביטחוני עם ישראל וההתעסקות בשאלת היורש לאבו מאזן - אין רצון לצאת לסיבוב חדש של מלחמה. גם הנהגת חמאס אינה מעוניינת בכך. היא אפילו מנסה למנוע זאת ממה שמכונים "הארגונים (הסלפיים) הסוררים", שלא סרים למרותה. אבל בה בעת, הזרוע הצבאית שלה, ממפקדותיה בעזה, בטורקיה ובלבנון, ממשיכה לעודד פיגועים בגדה. "ולכן", מוסיף מילשטיין, "פיגוע אחד עלול לדרדר במהירות להסלמה".
במציאות נפיצה שכזו ממשיכה ממשלת נתניהו כאילו לא קורה כלום. הסובלים העיקריים בישראל מגישה זו הם מאות אלפי אזרחים בעוטף עזה, הנתונים לחסדי חמאס וגחמותיו. הארגון מכתיב לרוב מתי לשגר רקטות או להטיס בלונים. הוא שולט בקצב האירועים ויוזם, וישראל רק מגיבה. גם זה בקושי.
הבעיה היא שגם לחלשים יש מתישהו סף שבירה, שבו הם אומרים לעצמם, כמו שמשון, "תמות נפשי עם...".
התרעות פיקוד העורף